פה ושם  עדי שורק

דימוי על העטיפה: "חושבת על קסנדו", שרון פוליאקין. עיצוב עטיפה: נורית וידר קידרון

נכתב בחפצים – סיפורי חלום ווידויים

אישה יוצאת למסע בעיר. מבטה מתעכב על חסרי הבית ועל האבודים; בזכותם תוכל לבחון מחדש זיכרון משפחתי כמוס. המסע מסתעף כשנשזרים בו קרעי חלום וּוידויים, המסכנים את הסדר הקיים.

בספרה החמישי של עדי שורק האני נעשה גמיש, ואנו נעים עמו: מעיין פלאי נהפך לגל כביר, צמד שדיים נהפך לשלושה, דוב קוטב מאיים לטרוף את הבת הקטנה, הנה אנחנו בערימה של חסרי בית, האם אלה שברי עברנו, או שמא פיסות מעתידנו? אנחנו מתוודעים למתים, מנסים למצוא מרפא לשלושה ילדים קבצנים ובעיקר מבקשים שלא לשכוח בעֵרוּת את מה שכתב הלילה בחפצים. [הוצאת ידיעות ספרים, 2024].

להמשך קריאה »
דימוי על העטיפה: "חושבת על קסנדו", שרון פוליאקין. עיצוב עטיפה: נורית וידר קידרון

נכתב בחפצים – סיפורי חלום ווידויים

אישה יוצאת למסע בעיר. מבטה מתעכב על חסרי הבית ועל האבודים; בזכותם תוכל לבחון מחדש זיכרון משפחתי כמוס. המסע מסתעף כשנשזרים בו קרעי חלום וּוידויים, המסכנים את הסדר הקיים.

בספרה החמישי של עדי שורק האני נעשה גמיש, ואנו נעים עמו: מעיין פלאי נהפך לגל כביר, צמד שדיים נהפך לשלושה, דוב קוטב מאיים לטרוף את הבת הקטנה, הנה אנחנו בערימה של חסרי בית, האם אלה שברי עברנו, או שמא פיסות מעתידנו? אנחנו מתוודעים למתים, מנסים למצוא מרפא לשלושה ילדים קבצנים ובעיקר מבקשים שלא לשכוח בעֵרוּת את מה שכתב הלילה בחפצים. [הוצאת ידיעות ספרים, 2024].

קרא עוד »

הרחבת גבולות הדיבור – על "אורליה שטיינר" מאת מרגריט דיראס

[ספר חדש בסדרת "ושתי"] "אורליה שטיינר", מאת מרגריט דיראס, ראה אור בתרגום לעברית לפני כשבועיים. כשהגיע מבית הדפוס אחזתי אותו בידיי כמי שמחזיקה פתק מתפורר שנמצא במפתיע בבקבוק; הוא נדמה, מתוך הסיטואציה שלתוכה נולד, להד שבקושי מגיע לאזני, ממרחקים, הד דק, זהרורי, בימים של אלימות חמורה ושל דיבור גס. לרגע לא האמנתי כי אך לפני ימים אחדים שלחתי אותו ביד אמונה ובוטחת לבית הדפוס, כאילו הכול כרגיל.
אפשר לומר שהספר הזה לא נולד סתם כך, ביום זה או אחר; לומר שזעקותיו כנגד בדידות וכנגד הסבל מאוקיינוס האלימות, שנסיונותיו למצוא דרך למלל את כאבה של כותבת לנוכח סבלה של "אחרת" – נשלחו אלינו כשופר. שופר של כפרה, שופר של עדינות.

חֶסֶר

"קיפוד. מאחורי המכונית החונה, בסמוך לגלגל, קיפוד יפה למראה, אפו כפתור מבריק, עיניו נוצצות, שביל של נוזל דק ומימי כבר כמעט יבש תחתיו, קוציו סדורים".
[מתוך הסיפור "חֶסֶר" שראה אור בכתב-העת "גרנטה 01"]

שינוי משמעותי במערך הכוחות

וכך נעמוד בכיכר הבימה, ונדקלם בפרצוף נפוח מכוחנות ומתפיסת אני מגובשת ובמבטא סמכותי שמפחיד אותי בכל פעם מחדש, כיצד הם מתכננים לפתור את הבעיה הפעם באופן מחושב וסדור והגיוני, ובמקום לאפשר לאנשים לחיות בכבוד בסביבה ראויה ובתנאים של מדינה סבירה - הם מחליטים לפרק להם שוב את הבתים, את הצורה. כך נעמוד בכיכר הבימה ונהיה התוכי הצבאי הזה שלכאורה שומר עלינו. ונהיה התוכי הזה שמוגן בכיפת ברזל ומתקיף כיפות קרקפת רכות של ילדים. להרוס בתים, לפזר את הבגדים, לכרות יד לאמא שלהם (בטעות) וככה, נסביר על מדרגות גינת הבימה (לצד המוזיקה הקלאסית המתנגנת בשלווה מתוך הרמקולים הסמויים במדרגות) וככה, נסביר בשפה התוכּית, "חיינו" ישמרו. וכל אותם פגועים שיהפכו לאנשים אומללים ונואשים יוכלו לבנות את ביתם מתוך התופת, בהקצבות הלחם ובהקצבות המים ועם הפסקות החשמל. וכל אותן אמהות שליבי נקרע יחד איתן והגוף שלי עייף יחד איתן, מהדהד את העצב ואת הנתינוּת לשלטון מופרע, שמאמין בהתלהמות והחרבה, כל אותן אמהות ספוגות אימה יחיו לנצח בלבבות ילדיהן שישאו את תשוקתם למות, לחיות. [מתוך: מתווה לפרפורמנס והזמנה לשתי עצרות התנגדות למתקפה האכזרית בעזה]

משכונת התקווה לטיילת תל-אביב בשניים-שלושה נתיבים

בשיר "מבכּיא" - מאת ויקי שירן - מתקיימת שיחה בין בת לאביה שנמצא בשירותים. שבוכה בשירותים. הוא בוכה שם כדי שאיש לא ישמע והיא כועסת, מתחננת, מתפייסת שיבכה בקול כי הבכי שלו זה לא עניין פרטי. מתוך השיחה הזו נפרשות שתי דרכים בתל אביב. שתיהן מובילות מאותו מקום ומגיעות בדיוק לאותו המקום ובאותו הזמן, משכונת התקווה אל הטיילת. שתיהן מתוארות באופן אחר לגמרי [...]

רעש

באופן עקרוני, דרך אגב, אין זה מומלץ להיות קולנית. זאת

ניתן ללמוד מנורמות החיים האמיתיות, המדומיינות, המוצגות, המוּשרוֹת ומהערות אגב.

לכן, דרך אגב, עד היום אני מרגישה שלפעמים אני תופסת

יותר מדי את השיחה ושזה לא נחשב יפה

"אצלכם זה בוכה?" אסוּפת פרוזה דיגיטלית בנושא אמהוּת

אני שמחה ליידע שסיפור פרי עטי בשם "קשוּר בסרט" פורסם לאחרונה באנתולוגיה ששמה "אצלכם זה בוכה?" בעריכת ריקי כהן, בהוצאה הדיגיטלית בוקסילה.
באנתולוגיה 6 סיפורים מאת: ענת עינהר, ריקי כהן, ארנה פיטוסי, גאולה שינה, שרון פידל ואנוכי.

"קשוּר בסרט" מורכב משלוש תמונות:
הראשונה מציגה ילדה המשחקת בגינה בעליזות ולצידה אִימה, שמצויה במצב נפשי חרדתי ותוהה כיצד יכולים שני תדרים כה שונים, שלה ושל ביתה, להיות כה סמוכים זה לזה, והאם לא יגלוש עצבונה אל ביתה.

השניה מתארת אישה כבת שישים וביתה. הבת מקשיבה לאימה המתארת את שגרת יומה, ובתוך כך קשובה גם למה שאינו נאמר, למצבה הדכאוני של האם. בתוך כך היא שמה לב עד כמה אינה יכולה להיות לה לעזר ולגלות אמפתיה לסבלה...

כיכר יצחק רבין

כותבת עלייך פעם ועוד פעם, מנסה לחפור קצת אדמה מתחת

לרחבת הגרנוליט והבטון. משהו מקומם אותי בעריריות הדלה שלך, בריקנות

היומיומית, בייחוד מפני שיש לך פוטנציאל לכיכר עיר, לגן שעוברים

בו, למרכז אנושי בין רחובות, נגיש ומזמין. אלא שאת נותֵרת,

כבר שנים, ריקה כרחבת דגל במחנה צבאי. נכונה תמיד להתכנסויותיו

של המון מפוצל, לכאורה, מתגעגע למלחמה בחסות הברזל החלוד של

פסלייך.

עדי שורק בודקת את גבולות הספרות | כתבה מאת אלי אליהו

"בעיני הפעולה האוטוביוגרפית־ספרותית איננה 'סיפור האוטוביוגרפיה' אלא במובן מסוים ההיפך - החצנה של ההקשר האוטוביוגרפי כמה שקורא תיגר על מעשה הסיפר שלו עצמו ועל מעשה הסיפר בכלל. הכתיבה המרחיבה חוקרת את הכתיבה עצמה, מפרוּסט ועד ז'ורז' פרק ואנני ארנו. ובארץ, חלק מיצירתה של יהודית הנדל, יוסל בירשטיין, לאה גולדברג, אבות ישורון... [מתוך ריאיון שערך עמי אלי אליהו, "גלריה, הארץ"]

העין הרושמת של עדי שֹורק | ביקורת מאת עינת יקיר

"במבנה שביר, מפורק, מתנהלת עדי שורק באתרים שונים, אתרים של זיכרון וחלום, אירועים שחוותה ואירועים שהחמיצה, סיפורים שקשורים בה או בזולת. הזולת הקרוב כמו חברה או אחות או ילדיה, או זולת שאין לו ולה לכאורה שום דבר משותף: הומלסית, כרטיסן אוטובוס, גנגסטרים, חתול. אולי בהצטרפותם הם מספרים דיוקן עצמי; אולי באים כל מקטעי הדיבור האלה יחד מתוך מחשבה שאי אפשר לספר דיוקן עצמי. שורק גם לא מבקשת להכריע. הספר הנפלא הזה שואל שאלות על המרחב שיש למספרת, ואולי אפילו על הזכות שיש לה לספר". ["ספרים, הארץ", על הספר "לפעמים מאבדים אנשים"].

מיטה

אותות מאבק הבוקר עודם פזורים בחדר – חולצה כחולה ארוכה-מהוהה עם ציורי חיות, גופייה, שמיכות סתורות, האוויר הדחוס.
בסוף הצעתי שנבחר את הבגדים בערב כך שיהיו מוכנים לבוקר, ולא נצטרך להתעצבן על חוסר ההסכמה ועל הזמן שנמתח.
לפני כן הייתי רעבה מאוד ולא היתה לי הסבלנות הרגילה. גם קמנו מאוחר.

לפעמים מאבדים אנשים

לפעמים מאבדים אנשים שלא יודעים להעריך את חשיבותם באותו הזמן, ולעתים, גם אם מכירים בחשיבותם אין דרך להכילם עוד ובאין הֶקשר רחב יותר שיאחז בהם הם נידפים, נעלמים מן הלב, מחדדים את קיומם בו. כאלה שחלקנו איתם איזו אינטימיות א-דיבורית, שצחקנו איתם בטבעיות, ששוטטנו ברחובות העיר, סתם כך. שנתַנו להם להיכנס פנימה בעוצמה, בנינוחות, כחלק מהחיים תמיד מאז ולעולם, מפעם עד אי-שם. > אני שמחה לבשר שספר הפרוזה שלי "לפעמים מאבדים אנשים" ראה אור

השיחה המפורקת של החיים - ריאיון שערכה איתי עינת יקיר

באחת הפעמים צבעתי בית כנסת במאה-שערים. התחושה בבית הכנסת הזה הייתה מאוד קהילתית. למרות השיפוצים אנשים נכנסו לראות מה עושים "בביתם" והתפעלו מקישוטי הקרניזים, שהודבקו לתקרת בית הכנסת ונצבעו בצבעי בורדו, זהב וטורקיז. יום אחד, בזמן שעמדתי על סולם, נכנס אדם מבוגר והתבונן במתרחש בהתפעלות. לפני שהלך אמר "תבורכנה ידייך" – ברכה שלא הכרתי קודם, או שהכרתי רק באופן ספרותי ומעולם לא זכיתי שיברכוני בה עד לאותו הרגע. זו ברכה שבדרך כלל מברכים בה לאחר שטועמים מזון טוב שהכינה בעלת הבית וכאן, הוא השתמש בטבעיות בברכה שמברכים אישה שעושה פעילות מסורתית עבור פעולה שאינה נחשבת "נשית" והייתה לי הנאה מעצם המהלך הזה – שהיו בו גם שותפות וגם נפרדוּת של עולמותינו ומכך שכל זה קרה בלב מאה-שערים. לאחר תחושת השמחה הוצפתי בתחושת פספוס [...]

ילדים של היום

אני צופה בחשש כיצד בני הופך למסך, למרובע, עיניו מתמזגות

גליה קמה משנתה ומיד נעמדת

היום קרה המקרה הנדיר שהצלחתי לישון זמן ניכר בצהריים, שינה עבה שיוצאת משליטה ויודעת בשלב מסויים שעליה להיפסק אבל לא מצליחה ושוקעת עוד עוד בחלום והחלום עסוק ביקיצה. [סיפור קצרצר]

על לידת סיפור מחלום, בספר "המעבר ביום סוּף" מאת זופיה רומאנוביצ'ובה

החלום מוביל אל הערות, הערות אינה, קומי!, אך היא אינה מתעוררת. הייתכן שהחיים נחיו במלואם דרך לחישות, על מיטה קשה במחנה ריכוז? כיצד העבירה לוּצינה את כל התפארת הזו לחברתה הצעירה במילותיה, מניסיונה הצעיר שנקטע בלא חמלה?
היתכן שכל חייה תתגעגע לאותו שיח? לאותן מילים שלא ניתן היה להגיע עדן, לחיות על פיהן או לממשן לאחר השחרור, הבריחה וההשרדות?
ההתפכחות שבספר – העמידה לנוכח המרחק הפעור כבר מזמן, בינה ובין לוצינה, עם מפגשן לאחר שנים – היא הפרדה עדינה של קורי חלום, היא התנועה שבין שכיבה לעמידה [...]

חמציצים

[סיפור קצר; טיוטה]     בחצר בֵּיתן הדשא גבוה ובעל

זיכרון בשפה של מרינה צווטאייבה - לקראת פתיחת סדנת הכתיבה "בגוף ראשון"

מרינה צווטאייבה זוכרת, היא זוכרת עם הכלי שבו היא כל כך טובה, השפה, היא נותנת לנו לחוש בכך [...] לקראת פתיחתה של קבוצה חדשה (ויחידה השנה!) של סדנת הכתיבה "בגוף ראשון" (8/11/15), אני מעלה מחדש רשימה שכתבתי על מילות-המוזיקה. מוזמנים ומוזמנות לקרוא ולהעביר את המידע הלאה

תחתונים

[סיפור לרגל הרשעת קצב]

"זה רעיל" קרא לעברי איש נמוך קומה בגיל עמידה מתקדם והרתיע את ידיי מלהמשיך ולחפש תחתונים שהיו ערומים בסלסילת מבצע.
"מה?", הפטרתי באופן שניסה לגייס מחדש את המרחב שיגן על פרטיותי. "הקינואה, יש עליה קליפה שאם לא שוטפים אותה היא רעילה", התיז את המילים בעסיסיות משונה והביט בעין אחת בקינואה ובשניה בתוואי הדרך שבין אצבעותיי לערמת התחתונים. משהו מן הרעל היה שם, פשוט ונוכח.

"בגוף ראשון" סדנת כתיבה לפרוזה אוטוביוגרפית

בסדנה ניצור טקסטים המדגישים את האלמנט האישי שביסודם אך הופכים אותו למרקם סיפורי וליצירת פרוזה. נשוטט בגבולות המציאות והבדיה בעקבות יוצרים שונים, נצרף צרופים בלתי שגרתיים של מכתבים, קטעי יומן, חלום, זיכרון ופרטי יומיום, ניצוק פנטזיה ו"שקר" אל תוך "האמת", נאמץ כתיבה משחקית כמנגנון משחרר, נזמין ללכת לאיבוד בשפה כדי למצוא את מנעד קולך.

חתול

החתול שאני תמיד מדמיינת שאמצא ולא אוכל לעמוד בפניו ואקח אותו אל ביתי: מנומר, שחור-ירקרק, פרווה תפוחה באזור הפנים ומעט שערות ארוכות בקצה האוזן וקטן, ובעל יללה תובענית, ויקראו לו דנטה. חתול בדיוק כמו זה שהיה לי פעם ובעצם לא יכולתי לטפל בו

שבלולים

על הגבעה בשדה שמצאנו בין לבין צומחים שבלולים על קוצים שעבר זמנם, לקראת החורף.
קוצי תחרה ערופים מתגוללים כשארית של נסיכוּת בוהקת. מכאן נראה הקיץ מפואר ורך, שלא כמו שהרגיש בזמן אמת אכזר, קוֹפח.

שבלולים משמחים את בני והוא סוטה מן השביל בשבילם, לבדוק את הפרחים הלבנים שטיפסו בעשרות על גבעול צהוב נוקשה.
הוא אוסף כמה בידיו, "רק את המתים" הוא מטעים במלעל, ומדי פעם מציע שניקח גם אחרים.

4 קטעים מתוך אלף-בית חיפה

עברו כמה שנים מאז נעקרתי לחיפה, בהיותי כבת עשר, בפתאומיות
שהצטרפה לשגרת הנדוֹד אשר טוו הורי. חשבתי שהצלחתי להימנע מלצבור
זכרונות באותן שנים, עד שנתקלתי במרצפת בטון בעלת קו שבר
דקיק בפינתה. בזמן שדרכתי עליה הוצפתי בדמותה של דריכה קדומה,
אשר הפכה את המרצפת לרכה ככרית מלאה מחטי אורן וקליפות
מתפצפצות של צנוברים. אז הבנתי שאני מתחילה להרגיש שייכת גם
לכאן, מסתכנת בעקירה נוספת.

קרקס

[סיפור קצרצר] ביצירות אירופאיות איכותיות ניתן למצוא תמיד איזה אומן

על רצינות ומשחק, מאת מיכל בן נפתלי [ספר ב-ושתי]

היינו מכורים למשחק הזה, כל אחד לתפקידו, תפקיד שהיה תפור על פי מידותיו, שהוא תפר לעצמו, שהמציאות תפרה לנו. הרגשנו מעין שקט לשוב ולשחק אותו תפקיד. היה לנו מקום בתוך המשחק, המשחק היה המקום שלנו, בית-בתוך-בית, מעט מוגבה מעל המציאות אבל לא מדי, איזון דק בין הזיכרון שערמנו לבין העתיד שלפנינו, בין הצורה שקיבלנו לבין הצורה שהענקנו לעצמנו. [מתוך: "על הפרישות" מאת מיכל בן נפתלי]

קולנוע בסינמטק חיפה [סיפור קצרצר]

המרחב שנפתח בין מסך הקולנוע לבין האולם הקטן ודחוס האוויר
של הסינמטק הופר תכופות על-ידי "תקלה טכנית שתתוקן בהקדם". הפסקות
אלה יצרו – כנראה כמו בכל קולנוע שכונתי – הווי הנדמה כה
פרטי עד שהוא מעלה דמעות בעיני כול.
כאן היו אלו
צעדיו המהירים והמכונסים בהלוך-ושוב של אברג'יל הכחוש (בכיסי חליפתו השחורה,
המהוהה, היו קוביות חשיש חומות לשימוש ולמכירה), אשר חצו את
במת העץ החורקת למרגלות המסך.