גזר דין מוות | מאת הסופר הסורי זכריא תאמר

[סיפור מתוך "נמר מנייר". ספר חדש בסדרת "ושתי"]

 - ערך ותרגם מערבית אלון פרגמן - 

 עומַר אל-מוחְ'תַאר מיטלטל מעמוד התלייה בראש שמוט, עיניו עצומות, רגוע, שותק, גאה, אינו שועה לשומר האמון לשמור עליו, הנושא עליו את נשקו.

השמש הזורחת הייתה באותה השעה כשלג חיוור. עומר אל-מח'תאר ניסה לחפש שמש אחרת, שתעניק חום לדמו הקר. הוא דמיין לעצמו ציפור קטנה רעבה, המסרבת ללכת בבוקר לבית הספר, בציפייה לגשם שירטיב את לחמה היבש. הוא דמיין שושנה לבנה מנמנמת על מיטת ברזל, רועדת מקור, ואין ברשותה הכסף הדרוש לקניית תנור. הוא דמיין חתול כלוא בבתי מרקחת, החולם על גשם של כנפיים. הוא דמיין עננים הרצים בסמטאות, מאַבְּקים את בגדיהם, מתקוטטים עם הילדים ומנפצים באבניהם את זגוגיות החלונות.

אז צעק השומר אל עומר אל-מוח'תאר: "מה יש לך? מדוע אתה מחייך? אתה צוחק עליי או שאתה חושב על נשים?".

שאלתו נענתה בשתיקה, על כן המשיך בטון ממורמר: "דבר. מדוע אינך מדבר? עד מתי תשתוק? לא נמאס לך? אל תתנשא. סבא שלי לא היה משרת של סבא שלך. אוף! איזו עבודה קשה, בלי טיפת הנאה!".

באותו רגע עבר במקום ילד קטן, ובידו בובת שעווה. הוא נעמד מולו והביט מבועת בעמוד התלייה. השומר צעק אליו בקול גס: "לך. אסור לעמוד". הילד לא זז ממקומו, כאילו איש לא דיבר אליו. השומר התרגז, קרב אליו ושאל אותו בתקיפות: "למה אתה עומד כאן?".

הילד אמר: "אני מסתכל".

השומר אמר: "על מה אתה מסתכל? על מסעדה?".

הילד הצביע באצבע קטנה אל עומַר אל-מוח'תאר ואמר: "אני מסתכל עליו".

השומר שאל בפליאה: "אתה לא מפחד ממנו?".

הילד הניע ראשו בשלילה, והשומר אמר, כשכעסו מתעצם: "ילדים מחונכים מפחדים מאנשים תלויים".

השומר הושיט את ידו בתנועה פתאומית וחטף את הבובה מידו של הילד, וזה צעק בקול רם מהדהד: "החזר לי אותה... החזר לי אותה...".

השומר צחק ואמר: "נשק את ידי קודם. בוא נשק אותה. אתה לא רוצה לנשק את ידי?!". "החזר לי אותה.. החזר לי אותה".

השומר אמר: "שתוק. הבובה הוחרמה כעונש על כך שלא כיבדת את החוק. קדימה, תתחפף מפה, ולא – אפשוט את עורך ואמלא אותו קש".

הילד לא מיהר. הוא הלך בצעדים איטיים, עד שעמד במרחק מה מהשומר, ואז נעצר וצעק: "אביא את אחי שיכה אותך".

השומר התכופף אל הארץ והרים אבן, השליך אותה לעבר הילד ואמר: "ותביא גם את אמא שלך".

הילד חמק מהאבן בקפיצה, אחר כך החל לרוץ והתרחק משם.

השומר נאנח בעצב ואמר לעומר אל-מוח'תאר: "דור מקולל, לא מכבד אף אחד. אתה יודע למה לקחתי את הבובה, למרות שאינני נשוי?".

עומר אל-מוח'תאר לא השיב, והשומר הוסיף ואמר: "חסר לך שתחשוב שאני משחק בה. אני גבר מזה זמן רב".

אחר כך דיבר אל עצמו בקול רם: "מה אעשה בה עכשיו?".

הוא חשב כמה רגעים, ולפתע צעק בצהלה: "אעמיד אותה למשפט. למה לא אעמיד אותה למשפט?".

עומַר אל-מוח'תאר שלח לעברו מבט זועם, והשומר אמר לו: "אתה טועה אם אתה חושב שאינני ראוי לנהל משפט".

הוא השליך את הבובה לארץ בזעם, וצעק בקול צורם: "בית המשפט".

הוא פנה לעומר אל-מוח'תאר והזהיר אותו: "חסר לך שתצחק, אני אחנוק אותך".

הוא קימט את מצחו, ואמר לבובה: "את מואשמת ב... שכחתי לחשוב על האשמה. טוב. את מואשמת בביצוע פשע שאעדכן אותך לגביו בהמשך. בואי תודי, ואל תנסי לרמות אותי. אני יודע לירות. את לא רוצה לדבר? עשי כטוב בעיניך, אבל את תשלמי את מחיר התגרותך בבית המשפט".

הוא הביט סביבו בעיניים קשות, פנה לקהל דמיוני ואמר: "אסור לדבר".

הבגדים התלויים לייבוש על מרפסות הבתים שתקו בשעה שהשומר פסק וציווה: "גזר דין מוות".

הוא הוסיף בקול רפה נבוך: "אבל איך אוציא אותך להורג? אירה בך. לא, לא. כך אאבד כמה כדורים. אשחט אותך. לא, לא. אשמור על כוחי כדי לשחוט תרנגולת או כבש. מה אעשה?".

הוא הביט זמן מה בבת הקטנה החיוורת, ואז קרנו פניו מאושר. הוא מיהר להביא חבל, קשר אותו אל עמוד התלייה שממנו היטלטל עומר אל-מוח'תאר, אחר כך שאל את הבת בחמלה: "מה היא בקשתך האחרונה? מה? את רוצה לראות סרט מצחיק? אני מצטער על כך שאיני יכול למלא את בקשתך. לא ניתן לדחות את שעת המוות. יש להתייצב בפניו בפחד ובמלוא הרצינות".

הוא זקף את קומתו וצעק: "מוות לבוגדים".

הוא לקח את הבובה, כרך את החבל סביב צווארה, והניח לה להישמט באוויר לצד עומר אל-מוח'תאר.

עומר אל-מוח'תאר רצה לצעוק, אבל עד מהרה הרטיבו הדמעות את פניו המקומטים ואת זקנו הארוך הלבן. הנה הציפור הקטנה מגורשת מבית הספר, כי ידעה רק לשיר, והנה העננים – אסור להם ללכת ברחובות הרחבים, כי בגדיהם ישנים ובלויים. הנה אוכלים כותנה במקום לחם, והנה הוורד מלקק את דמו, והנה עומר אל-מוח'תאר מתיר את חבל התלייה שלו ורץ לעבר בית הקברות, בשעה ששמשות הארץ נעלמות וכבות בזו אחר זו.


* במקור בערבית - מתוך הספר:  דמשק בלהבות, 1973: 93-87.

תכנים דומים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פירוק השפה (בעקבות ז'ורז' פרק) כמנגנון של אבל והתנגדות

שמרו את התאריך: 3.9.2026 בלילה, תל אביב

משתתפים בשיחה: עדי שורק, אלכס בן-ארי ועינת קפקא

נדבר על יצירה לשונית המפרקת יצירות קודמות ומערכי דיבור וטקסט קיימים כצורה של עבודת אבל, קינה, פתיחת שאלה, והתנגדות פעילה לצורות שלטון דיקטטוריות. הדוברים עוסקים בשאלות אלו בתחומי עיסוקם – כיוצרים, עורכים, במאים וחוקרים.

הכתב והמכתב – חליפת מכתבים כז'אנר גבולי, בין הד ושתיקה

חליפת המכתבים שייכת לסוגות דמדומים שקשה לעמוד על טיבן, כגון הפתק, היומן, פנקס הרשימות. מצוי בה היסוס בין יום ולילה – בין הראוי להיוותר חבוי כשיחה פרטית לאשר עליו להתגלות; נמצא בה מזיגה בין היומיומי והנשגב; ויש בה עדות לתהליכי הפנמה שכמו קפאו – הכתב מקבע מחשבה על הדף – ובה בעת, כמכתב שלוח, עודם גמישים לעיבוד וממתינים לשיחה. במידה רבה הכתוב הוא הרהור פתוח המסרב לקיבוע, מוכתם בטיוטה, בהרף, כמעשה שאינו מעשה. [קטע מתוך "מסת הכתב, מחשבות על שפה וספרות", לקראת פרסום, רסלינג 2026]

הזמנה לכתיבה

~ התפנו מקומות ספורים להנחיית כתיבה אישית ~
אם אתם מכירים מישהו שמעוניין לקדם תהליך כתיבה, מוזמנים לשתף את המידע.

ואם לכם יש עניין בהנחיית כתיבה אישית שמאפשרת רצף וחשיבה משותפת, מוזמנים ליצור עמי קשר.

ש"י עגנון כותב (אחרת) ציונות

[פרק בפודקאסט "ציונות באי נחת" של ד"ר גלעד שרביט] שיחה שקיימתי עם גלעד שרביט על היצירה המאוחרת של עגנון, על היחס המורכב שלו לציונות בפרט ולשאלות של כוח, ריבונות וצבאיות במיוחד. בין השאר שוחחנו על החשיבות של ידע הגלות היהודי לשם כינונה של מדינה, כדי שזו לא תקרוס למעגלים של אלימות; על יכולת לשאול שאלות בזמנים קשים של אבדן ומלחמה; על הדרך של עגנון לבנות לנו ערי מקלט ספרותיות, ביניהן ברלין, ירושלים, יפו, בוצ'אץ' וגומלידתא הבדויה. [מרצפת 216 בפרוייקט "עיר מקלט, 963 מרצפות"]

קוראת מציאות בסיפור "עד עולם" מאת עגנון

[הרצאה מצולמת, משכנות שאננים, מרץ 2025]

כמה שנים לאחר מלחמת העולם השניה כותב עגנון את "עד עולם" החידתי – בעודו גודש את הסיפור באותיות ע' וג' שכמו נגזרו משם המחבר והמציאו שפת סתרים. שפה ששורשיה במסורות קינה יהודיות וענפיה ביצירות אוונגרד מודרניות.

בהרצאה אני עוקבת אחר סיפורה של העיר הקדומה גומלידתא - סיפור שיש בו אכזריות אנושית, מעגל נקם, עריצות שקמה ונופלת ולשון שאיבדה את תוקפה. סיפור שיש בו גם פתחים לשינוי השטמונים בפְּניה אל הלשון עצמה כאל מרחב מגן.

זהו אחד הסיפורים המאוחרים של עגנון, שצר עבורנו עדשה מיוחדת להתבונן מבעדה בישראל העכשווית.