פה ושם  עדי שורק

פרוזה

ונציה

"איש אינו יודע כיצד החלה הקטטה המחרידה שקטלה את העיר וגרמה לה לשקוע לפני כחודש. כיצד נפלו מאות אנשים אל תוך התעלות, מתכתשים על הסירות, רומסים גונדוליירים חסונים, דוחסים עקבים, קצה מטרייה, תולשים שיער, בוטשים זה בפני זה, דוחקים ובועטים ומתיזים, נצמדים, מתנשמים. אך אמש עלה מן התהום פנקס רשימות השופך אור חדש על האירועים"
[הסיפור ראה אור בהוצאת תרסט, סדרת הקונטרסים. מוזמנות ומוזמנים לקרוא]

זהר כהן, רחף לילה, שמן על בד, 120X68 ס"מ, 2011

נכנסנו אל הים

נכנסנו עירומים, נערה ונער. חדשים בגוף המתפרץ, גדלים בתוכו, מתגפפים בו, זרים, חומקים ממנו, נעטפי אוויר וחול ומים. שׂערי החום ארוך, שערו השחור הארוך או להפך, שערי הקצר שערו גם כן או להפך, שערי קצר שערו ארוך.

לרגע קל היינו לבדנו. עם השמיים, עם העור, עם המים הצחים השקטים הצלולים התכולים עד זעקה [סיפור קצר, ראה אור ב"המוסך - גיליון ליום הסיפור הקצר", 21.12.2022]

כיכר יצחק רבין

כותבת עלייך פעם ועוד פעם, מנסה לחפור קצת אדמה מתחת לרחבת הגרנוליט והבטון. משהו מקומם אותי בעריריות הדלה שלך, בריקנות היומיומית, בייחוד מפני שיש לך פוטנציאל לכיכר עיר, לגן שעוברים בו, למרכז אנושי בין רחובות, נגיש ומזמין. אלא שאת נותֵרת,כבר שנים, ריקה כרחבת דגל במחנה צבאי.

אם ובת (ומלחמה)

עגלה נוסעת עמוסה בילדים. האם גם בתי עליה? אנשים רבים מצויים סביב. הצפיפות אילצה אותי לזוז וכשחזרתי כבר לא הייתה... המשכתי ללכת וללכת, לבדי כל כך, איש אינו יכול להצטרף, אין אפילו אפשרות להעלות זאת על הדעת שכן כולם שורדים ונשארו שם בצפיפות, ולקרוא במין ייאוש במתחמים הנטושים, ולהרחיק למקומות שאין סיבה שבתי תהיה דווקא בהם, רק להמשיך לצעוד ולחפש
["המוסך", בעריכת צוות כתב העת]

לָנֶצַח

"תשאירי אותם כאן לנצח" אמרה לי הנסיך, ובין השמים, השדיים, השקיעה, הדשא, כוסות המשקה, הגבעה, היא הביטה מעלה... נשארנו לנצח, מתגוששות על מיטה גדולה...

נכתב בחפצים

כל הלילה פֵּרשתי פסוק שנכתב בחפצים.
כסא ומטפחת זכורים לי, אבל היו בוודאי עוד שלושה-ארבעה דברים שנרשמו באופק שבו שהיתי באותו הזמן. כל הלילה פרשתי ושכחתי, פרשתי ושכחתי.

החפצים היו ערוכים בקו, ככתובים בשוּרת כתב-יד או כתלויים על חבל כביסה... כל הלילה פרשתי עד שנפרש הפסוק ממני. נותרו אך הפסל-משפט הזה, וגעגוע לאות ["סְפׇר – כתב עת לספרות חורגת", בעריכת אלעד נבו ודביר צורף]

אלזה

עַתָּה אֵינֶנָּה אֶלָּא כְּנָפַיִם שְׁמוּטוֹת, מְכֻסּוֹת בְּבֹץ הָעִיר וּבַעֲפַר הַדְּרָכִים שֶׁנִּקְרַשׁ, שְׂעָרָהּ מְכַסֶּה לְמֶחֱצָה אֶת פָּנֶיהָ הַקְּשִׁישׁוֹת, נִשְׂרַךְ אֶל הַכְּנָפַיִם אֶל הַכְּתֵפַיִם הַשְּׁמוּטוֹת אֶל שְׂרִידֵי הַמֻטּוֹת הָעֲצוּמִים.
["מאזניים" גיליון דצמבר 2020]

בטלויזיה ראו אישה יפה עצובה

בסרט שהוקרן בטלוויזיה ראו אישה יפה עצובה. בכל פעם שרצתה להיאסף מעיצבונה הלכה לעצב את ציפורניה באחד מעשרות מכוני המניקור שהיו בסמוך לביתה. הסרט התעכב על תלישת העור סביב הציפורניים בעזרת קוצץ ועל פניה הצחות, המושלמות, המעלימות כקסם בדידות גדולה.

המבקש לחם

מיצב המזמין לעצור ולקרוא בתוכו. במרכז החלל עגלת-קניות גדושה בטיוטות ובניירות קמוטים. החדר הקטן שנוצר, מזמין את הסובבים להכנס אליו ולעיין בפתקים. בתוכם חבויים סיפורים קטועים, פסקאות הנקשרות בהווייתם של דרי-רחוב וקבצנים.

"נתן"

שמחה לספר שספרי החדש – רומן בשם "נתן", ראה אור בימים אלו בהוצאת כתר.
נתן הוא אדם מצליח שהסתבך בחובות, נקלע למצב של עוני, ומחפש עבודה בניו-יורק. הרומן מסופר מזוית זו, של אדם שכשל באמצע החיים ונהיה על סף חסר בית; איך העולם נחשף בפניו כך, איך הוא עצמו נחשף כך בעולם.  

ארכיטקט בכיכר

הוא יחשוב על נפשו של הארכיטקט, שיש בה משהו הרבה יותר אנרכיסטי מכפי שמתגלה בסופו של דבר. זו שרוצה להשתמש בכוחה לברוא מבנים לכולם, מיטיבים ומאירי פנים, פתוחי זרוע, משובשים, מלאי הפתעות. והלב שיזכר בזה יזכר גם בהפך הגמור, ויכביד מדי על המגבעת עד שתתחיל לשקוע והוא יבין שעליו להקל על משאו ויחל להשליך חתיכות מלבו. החתיכה שאחראית על "לכולם", תושלך ראשונה. אחריה זו שקשורה ל"משובשת". את אלה הוא הכי אוהב ולכן יהיה עליו להיפטר מהן מהר ככל האפשר כדי לצוף. [סיפור קצר; פורסם בכתב העת "מעבורת"]

תחנה מרכזית

[סיפור]   בסוף נעוריי התקרבתי לתחנה המרכזית הדחוקה בשוליים המישוריים

4 קטעים מתוך אלף-בית חיפה

עברו כמה שנים מאז נעקרתי לחיפה, בהיותי כבת עשר, בפתאומיות
שהצטרפה לשגרת הנדוֹד אשר טוו הורי. חשבתי שהצלחתי להימנע מלצבור
זכרונות באותן שנים, עד שנתקלתי במרצפת בטון בעלת קו שבר
דקיק בפינתה. בזמן שדרכתי עליה הוצפתי בדמותה של דריכה קדומה,
אשר הפכה את המרצפת לרכה ככרית מלאה מחטי אורן וקליפות
מתפצפצות של צנוברים. אז הבנתי שאני מתחילה להרגיש שייכת גם
לכאן, מסתכנת בעקירה נוספת.

פתיחת הנובלה "חללים"

בסיפור הזה יתוארו כמה מפגשים שאינם שלובים זה בזה ואינם קשורים, לכאורה או למעשה. ודאי שלשם העניין היה עליי לברור מתוך אלפי מאורעות שוליים, וביניהם מפגשים עם פועלים ועם בעלות בית, עם בניינים עצומים במהלך בנייתם, עם וילות ותיקות שהיו במהלך שיפוצן או כאלה שפגשתי בשלב סיום בנייתן, כשהן חדשות לחלוטין, צחיחות.
היה עליי לבודד כמה מקרים, לשכוח את האחרים, לפחות לעת עתה, למקד את התיאור בשלושה או ארבעה אירועים שהתרחשו – לפחות בסיפור – במהלך שבועיים ימים