פה ושם  עדי שורק

מחקר אקדמי

ידיעת החֶסֶר: בין האב, האהוב והאם

מה טיבו של המגע עם הבדידות ביצירתה של נורית זרחי? לשאלה זו אידרש מתוך עיון בסיפור "הרצפה מתנדנדת", שעל שמו נקרא קובץ של תשעה סיפורים קצרים. הסיפורים מעלים שיחה קשה ובלתי אפשרית, למעשה, בין אישה לבין גבר המבקשים ליצור זוגיות ומשפחה. מצבים של אכזבה מן הגבר, של תלישותה של האישה, הנסוגה בתוך המערכת הזוגית ומוצאת נחמה בידיעת הבדידות, מביאים לשחזור זוגיות קמאית בין אב-נעדר לילדה-שורדת. מעגליות זו שיש בה קווי דמיון לביוגרפיה של זרחי, גם חורגת ממנה. סוגיות כבדות משקל עולות באמצעותה ונוגעות בכוח המופרז שניתן לגבר כ"גואל" או כ"נסיך" ובהיעשותה של האישה לנטולת עצמאות. חרך במעגליות זו אני מוצאת בסיפור "הפסנתר".

יצירת נשים סמויה ביצירת עגנון

[קישור להרצאה מקוונת, בית ש"י עגנון בירושלים]
בדמי ימיה מתה אמה של תרצה, הגיבורה-הסופרת בנובלה "בדמי ימיה". ואולי בדמי ימיהן, ללא שחיו במלאוּת, קמלו גם אימהות הספרות כולן? יצירה נשית העסיקה את עגנון מראשית ועד אחרית, ובה נשזרות שאלות היסטוריות, מיתיות ותיאולוגיות מרתקות.

ערימה ופקעת – גוף וכתב ביצירתו של ש"י עגנון

מחקר על שתי יצירות של ש"י עגנון: "אגדת הסופר" ו"עד הנה". המחקר משגיח באופנים של איסוף ידע בספרות; ידע הנצבר בתצורות מורכבות, דחוסות, מעורבות, כגון פקעת חוטי תפירה, או ערימת ספרים.

דמות הצל של מרים, אשת הסופר ב"אגדת הסופר", מתבררת ככזו שתופרת מעשיות, אמירות מערערות, ומהווה מעין פקעת עשירה של ידע על-אודות כתיבה מוצפנת בגוף הידע הקאנוני בכלל, ובפרט כתיבה של נשים.

ערימת ספרים זניחה לכאורה ב"עד הנה", מגלה פרקטיקות של התנגדות להפרדה אלימה ולמלחמה, פו-אתיקה של כתיבה מודרניסטית מאתגרת, וגם תצורות מחשבה וסיפר המאפיינות את מחשבת המדרש היהודי. [מחקר לתואר M.A באוניברסיטת תל אביב]

משפה לשפה: מהו תרגום? מהי קריאה השוואתית?

הזמנה לכנס החוג לספרות באוניברסיטת תל-אביב.

כנס עשיר ומעניין על מעברים בין לשונות ומשלבים, ועל שיחות שנפתחות במעשה תרגום וקריאה.

שותפיי למושב הם גלילי שחר, איתן בולוקון ומנאר מח'ול, ואנו נדבר על קריאה השוואתית ביחס למקום.

ספרות והזרה

[מסה, פורסם בתוך: הו! 20, "מהי ספרות?", ספטמבר 2020]

לפי פרוסט הספרות היא מה שמאפשר התרחקות מעצמך, אך התרחקות זו היא דווקא שמאפשרת התקרבות לעצמך באופן מדוייק ונדיר בעוצמתו. בתהליך הקריאה נעשה האני לרחב, חופשי ומשחקי, וגם מחורר ומרושש מיציבות... הספרות הופכת את השפה למדיום של שהיה ותנועה שמאפשר מגע עם הגודש החומק ועם כפילו המתעתע – הריק. מרחב שבו אנו עצמנו נהיים לעצמנו דרך מסעותינו בזרוּת. ["הו! 20, מהי הספרות?"]