פה ושם  עדי שורק

מסות

וילון, מרצפת 5/10

מדוע שווילון יעטוף את החומה? כמראה מתעתע הוא נדמה למסך תיאטרון שנחשף על מנת לגלות את הבמה ואת ההצגה, אבל בהצגה הזו “של החיים” מתגלה מה שאוטם את ההתרחשות, מה שמפריד וחוסם.
אני נאחזת בשמים ובווילון, ברכּוּת החומר שנרמזת מן השילוב הלא ברור בין בד ואבן. בכך אני נאחזת. במרקמי הבטון שנדמים לוורידים או לציור מופשט עדין – כמו משחקים עם הריחוף הקליל של הבד. אני נאחזת ב”בַּדיוּת” הסמויה בבטון שנחשפת מעצם החיבור, כאילו תהווה הרכות השראה למציאת פרצות בחומה.

רושם שקשור לגוף שלי, לזיכרון הזה בגוף שלי

בעברית, מכונה רחם שעבר הפלה "רחם משׁכיל" (הושע ט' יד), זה הנושא את נסיון השכול. לאחר קריאת "האירוע" המתרחש בתקופת לימודיה של ארנו כסטודנטית צעירה ומאיים על המשכם, אפשר לומר גם "רחם משֹכיל" – שיש בכוחו להוות מקור להשֹכלה, ניסיון ודעת באשר למה שנפל ולא הושלם, מה שאבד ונשכל, מה שהושתק ונתבע להשכח, לחלוף ללא ציון ולהיוותר שתוק [ראה אור במוסף "תרבות וספרות", הארץ, 20.10.2022]

אחת + 5, הספרות והממואר

אפשר לדבר על הממואר בפשטות כעל סיפורם של זכרונות... אבל הממואר המורכב, שנדמה לי שאנני ארנו שייכת אליו, שואל: "למה לספר?". הרבה פעמים מדובר בטקסטים שנוגעים בטאבו, בדברים שאין להם ז'אנר, שאין להם הסדר בשפה, והם מייצרים סוגים חדשים של כתיבה. אבל זה קשור גם לעדויות על דברים קשים מנשוא שיש לשאת אותם אל תוך השפה. [ריאיון עם ענת שרון בלייס, כאן | תאגיד השידור הישראלי; בעקבות פרס הנובל לאנני ארנו, 14/10/2022]

ידיעת החֶסֶר: בין האב, האהוב והאם

מה טיבו של המגע עם הבדידות ביצירתה של נורית זרחי? לשאלה זו אידרש מתוך עיון בסיפור "הרצפה מתנדנדת", שעל שמו נקרא קובץ של תשעה סיפורים קצרים. הסיפורים מעלים שיחה קשה ובלתי אפשרית, למעשה, בין אישה לבין גבר המבקשים ליצור זוגיות ומשפחה. מצבים של אכזבה מן הגבר, של תלישותה של האישה, הנסוגה בתוך המערכת הזוגית ומוצאת נחמה בידיעת הבדידות, מביאים לשחזור זוגיות קמאית בין אב-נעדר לילדה-שורדת. מעגליות זו שיש בה קווי דמיון לביוגרפיה של זרחי, גם חורגת ממנה. סוגיות כבדות משקל עולות באמצעותה ונוגעות בכוח המופרז שניתן לגבר כ"גואל" או כ"נסיך" ובהיעשותה של האישה לנטולת עצמאות. חרך במעגליות זו אני מוצאת בסיפור "הפסנתר".

איך כותבים צבּبר ? המקום בכתיבה המסאית של שבא סלהוב

ספרה של שבא סלהוב נפתח בנקודת שבר: ילדה, הניתקת מבית הוריה ומוכנסת לפנימייה, מתבקשת להשיל את הזמן של בית הילדות שבו "דברים התרחשו ונדחסו, וגדשו מרחב תועפות אינסופי; פנים נעלמים, ושמות, חפצים, חלומות". [מסה; פורסמה ב"הכיוון מזרח"].

Shelter Shelter

A poetic exploration of the Tel Aviv University's shelter signs and the Talmudic Cities of Refuge

[Published in The Tel Aviv Review of Books, Winter 2021; Translated by Alex Stein]

חפור, מרצפת 2/10

אני תוהה על הקשר בין הבית החפור, הנגרע, והבית העתידי. אך יותר מכך, מהי מהות הבית הנוכחי, בהווה, שלמעשה במובן משונה אין לו נוכחות?

"אוטוביוגרפיה של מזרן", מחווה לנורית זרחי

הדלת, על יחסה המיוחד בין פנים וחוץ, מקבלת אצל זרחי מעמד מיוחד של מי שיודעת את המצויים בבית, את תנאי עזיבתם ואת אופני הישארותם. היא האוצרת את ההדים הבלתי ניתנים להצטברות מובנת של כאבי הבית. אמירות של סתם, זעקות שבר. נורית זרחי היא שיודעת לפנות אל אותה פאה של בית שאיש לא פנה אליה עד כה, ולהקשיב לעדותה ["מאזנייים", תשרי תשפ"ב, עורכת: מיכל חרותי]

מפלט: מרצפת 1/10

אני תוהה מהיכן נפלט מלטש המרצפות של כיכר הבימה או בשמה המתוקן "כיכר התרבות", איך הגיע לכאן, האם יש לו מעמד של פליט?

במחשבותיי על עיר המקלט מגיעה המילה "פליט" כמין אורחת, משום שהיא אינה מופיעה בסיפור המקראי על ערי המקלט וגם לא בדיון התלמודי עליהן, שעל פיו מי שבורח אל עיר המקלט אינו פליט אלא גולה. וביתר פירוט, הגולה הוא מי שביצע עוול חמור מבלי כוונה, מי שנטל נפש בשגגה [מרצפת 1/10, גרנטה-עברית, מהדורה מקוונת, עורכת-אוצרת מירה רשתי]

קינת הצבר, רשימה על "כיכר התרבות" לזכרו של דני קרוון

קרוון, שהיה בנו של גנן העיר תל אביב, ודאי לא רצה שהצברים ששתל בגינה ימותו, אך לפֶסל סביבתי אמיתות משלו – הסתגלויות ומסוגלויות שחורגות מיד האמן. סרבנותם של הצברים להכות שורש בגינת הבימה מרתקת. לכאורה מורד הפסל ביוצרו או לכל הפחות כושל מלעמוד בציפיותיו, אולם כאשר מעמיקים במכלול יצירתו של קרוון מובן כיליונם של הצברים גם כהיעתרות (טרגית או מעוררת תקווה?) לקינות שהוא עצמו חיבר כמעין פרטיטורה דוממת, מפוסלת, לחומרי המרחב.
[גרנטה-עברית, מהדורה מקוונת]

ספרות והזרה

[מסה, פורסם בתוך: הו! 20, "מהי ספרות?", ספטמבר 2020]

לפי פרוסט הספרות היא מה שמאפשר התרחקות מעצמך, אך התרחקות זו היא דווקא שמאפשרת התקרבות לעצמך באופן מדוייק ונדיר בעוצמתו. בתהליך הקריאה נעשה האני לרחב, חופשי ומשחקי, וגם מחורר ומרושש מיציבות... הספרות הופכת את השפה למדיום של שהיה ותנועה שמאפשר מגע עם הגודש החומק ועם כפילו המתעתע – הריק. מרחב שבו אנו עצמנו נהיים לעצמנו דרך מסעותינו בזרוּת. ["הו! 20, מהי הספרות?"]

השחקן בסרט רואה עצמו כבגלות

מסה בעקבות דבריו של לואיג'י פירנדלו | "השחקן בסרט רואה עצמו כבגלות. הוא גולה לא רק מן הבמה, אלא מאישיותו-הוא. הוא חש, באי-נוחות עמומה, את הריקנות הנבצרת-מהבנה הנוצרת באשר גופו נהפך לתופעה בת-חלוף, שהוא הולך ומתנדף, שנגזלים ממנו ממשותו, חיוניותו, קולו והרעשים שהוא משמיע בדממה... המכשור הקט ישחק בצלו לפני הקהל ואילו הוא עצמו צריך להסתפק בהצגה לפני המכשור".

גלויות לכתובות רפאים | לאה גולדברג

יום אחד ישבתי על ספסל בעיר בק... הוצרכתי לחכות למישהו שלא בא ושעתי ארכה מאוד.
בארנקי היו כמה גלויות דואר. פתאום הוצאתי אותן וכתבתי עליהן איגרות לאנשים, שלא היו ולא נבראו. במקום המיועד לכתובת כתבתי כתובות עם שמות ערים ורחובות ומספרי בית ושמות אנשים המתקבלים על הדעת, אך אינם קיימים. [רשומת העתקה #2]

מהלך של העתקה

דבר מה קורה בזמן שאנו מעתיקים, כבטקס תה. דבר מה שקשה לשערו במדוייק ואשר הדיוק, למעשה, זר לו, על אף שהוא מתייחד בדיוק בכך: לעקוב אחר אותיות שמישהו אחר כתב, ולהעתיקן בקפדנות. דבר-מה שניתן אולי לקרוא לו הפנמה, או הכנעה וגם, כיבוש, הפיכה לשלך במובן מסויים, פעולה פיזית הנוגעת ברוחני ומעתיקה מן השדה האחד אל השני ולהפך (כמו אהבה)