[פורסם בגרנטה, מהדורה מקוונת, פברואר 2022, עורכת-אוצרת: מירה רשתי]
... בסתיו 2014, עם סיום מלחמת עזה, התיישבתי בכיכר להקשיב במובן הנמוך ביותר, לצלילי העשב, לרחשי המכוניות, לטון הדיבור של היושבים בגן ולזה של הסובבים אותו. למוזיקה שנשמעת ולזו שאיננה נשמעת. לצמיחת הצברים ולמחלותיהם ולגסיסתם. לשתילת הפרחים הנשנית בידי גננים, לשפתם הנלחשת, לעברית, לערבית ולהגייה המופשטת של הצעקה, ששמעתי באחת הפעמים. רציתי להיות קרובה ביותר להאזין כאבן או צמח.
זה לא קרה משלווה אלא מכאב.
בקיץ ההוא התבוננתי בבני שוכב על הספה. ציינתי לעצמי: “הוא בגודל חצי חייל”.
מאוחר יותר כתבתי זאת בתוך סוגריים שנטמנו בטקסט גדול, כמה שאסור לו להתגלות.
יש אנשים שמתעניינים בדרמה של החיילים והלוחמים. חלקים ניכרים של הספרות הקלאסית עוסקים בזה. הלוחמה היא חלק מן התרבויות כמו הלידה ומעגלי הפריון – העיר נפגעה וצריך ליישב משהו, ויוצאת משלחת של טובי הבנים, דמויי אלים ביופיים וחוכמתם, והם נקטלים ומישהו יודע לשורר זאת היטב ומעניק להם את הגבורה. גבורת הנצח. אבל אני אוהבת את אלו שאינם מתעניינים בה. כמו את היהודים הגולים שקראו לספרות הזו “מלחמות” והתכוונו בכך לדברי הבאי. והנה, למרות זאת אני מוצאת עצמי כאחת הנשים המקוננות בצדי הדרך של הקרב. כמי שמשתתפת במערכה.
עיר המקלט רוצה לדבר על הטעות. אולי לכן נמשכתי אליה כך, כאל מחוז שאיננו מפלט, אלא מחסה.
***
בספרה של סוזן סונטג "להתבונן בסבלם של אחרים", שבו היא חוקרת את ייצוגי הסבל בתרבות המערב, היא כותבת בתוך סוגריים: (“סבל שנגרם מתאונה, לחלוטין אינו מיוצג – כאילו אין בנמצא סבל שנגרם בשוגג או במקרה”). התרבות על פניה השונים מתעניינת יותר בסבל שנגרם מתוך חמת זעם ובמזיד, או מתוך אסון שהושת כפגע טבע – דבר שקשור גם בחיפוש אחר האלוהי. אך סבל שנגרם בטעות אינו זוכה לנראות. “לחלוטין” היא קובעת.
לאור זאת קשה שלא להתפעל עוד יותר מן המרחב שמקצה מחשבת עיר המקלט לשגגה....
דימוי: "אדריכלות של שגגה", עדי שורק; עיצוב ופרשנות טיפוגרפית, רועי רגב.
תודה לאוהד פינצ'בסקי על עזרתו בבירור המושג "מלחמות".
"אדריכלות של שגגה, מרצפת 3/10" הוא חלק ממיצב-הכתב "עיר מקלט, 10 מרצפות" >>
וכן חלק מפרוייקט "עיר מקלט 963 מרצפות" >>
