היצירה האנדרוגנית – יצירות ספרות, קולנוע ואמנות כיישות רב-מינית

דרך "אורלנדו" של וירג'יניה וולף אני חושבת על היצירה – הספרותית, הקולנועית, הפלסטית – כעל יישות רב-מינית, כזו שממזגת גבריוּת ונשיוּת, יוצרת הכלאות, מתעתעת, חומקת מהגדרות. וולף אמנם לא התייחסה לקולנוע במישרין, אבל אין ספק שלוּ הייתה חיה כיום, היה החיפוש שלה אחר יצירה רב-מינית נקשר גם במדיום זה, מתייחס להשפעותיו, לאפשרויותיו, לגבולותיו. [ראה אור בתוך: "בסינמטק – 50 שנות קולנוע עלילתי של נשים בישראל", מרץ 21. עורכות: ישראלה שעאר מעודד, סמדר זמיר, ליאור אלפנט]

להמשך קריאה »

היצירה האנדרוגנית – יצירות ספרות, קולנוע ואמנות כיישות רב-מינית

דרך "אורלנדו" של וירג'יניה וולף אני חושבת על היצירה – הספרותית, הקולנועית, הפלסטית – כעל יישות רב-מינית, כזו שממזגת גבריוּת ונשיוּת, יוצרת הכלאות, מתעתעת, חומקת מהגדרות. וולף אמנם לא התייחסה לקולנוע במישרין, אבל אין ספק שלוּ הייתה חיה כיום, היה החיפוש שלה אחר יצירה רב-מינית נקשר גם במדיום זה, מתייחס להשפעותיו, לאפשרויותיו, לגבולותיו. [ראה אור בתוך: "בסינמטק – 50 שנות קולנוע עלילתי של נשים בישראל", מרץ 21. עורכות: ישראלה שעאר מעודד, סמדר זמיר, ליאור אלפנט]

קרא עוד »

ידיעת החֶסֶר: בין האב, האהוב והאם

מה טיבו של המגע עם הבדידות ביצירתה של נורית זרחי? האם הוא בבחינת שליחות או הכרח? לשאלה זו אידרש מתוך עיון בסיפור "הרצפה מתנדנדת", שעל שמו נקרא קובץ של תשעה סיפורים קצרים. הסיפורים מעלים שיחה קשה ובלתי אפשרית, למעשה, בין אישה לבין גבר המבקשים ליצור זוגיות ומשפחה. מצבים של אכזבה מן הגבר, של תלישותה של האישה, הנסוגה בתוך המערכת הזוגית ומוצאת נחמה בידיעת הבדידות, מביאים לשחזור זוגיות קמאית בין אב-נעדר לילדה-שורדת. מעגליות זו שיש בה קווי דמיון לביוגרפיה של זרחי, גם חורגת ממנה. סוגיות כבדות משקל עולות באמצעותה ונוגעות בכוח המופרז שניתן לגבר כ"גואל" או כ"נסיך" ובהיעשותה של האישה לנטולת עצמאות. חרך במעגליות זו אני מוצאת בסיפור "הפסנתר", שפורסם כעשור לאחר הרצפה מתנדנדת, ובו מתקיימת שיחה יוצאת דופן בין בת סופרת לאימהּ, שכן האם מופיעה כאן כאומנית בעצמה: מוזיקאית מדוכאת ומוחמצת. בסיפור "הרצפה מתנדנדת" אני רואה מעין נקודת אפס התובעת חיפוש שונה המסתמן בשיחה עם האם בסיפור "הפסנתר".

כיכר יצחק רבין

כותבת עלייך פעם ועוד פעם, מנסה לחפור קצת אדמה מתחת לרחבת הגרנוליט והבטון. משהו מקומם אותי בעריריות הדלה שלך, בריקנות היומיומית, בייחוד מפני שיש לך פוטנציאל לכיכר עיר, לגן שעוברים בו, למרכז אנושי בין רחובות, נגיש ומזמין. אלא שאת נותֵרת,כבר שנים, ריקה כרחבת דגל במחנה צבאי.

איך כותבים צבּبר ? המקום בכתיבה המסאית של שבא סלהוב

ספרה של שבא סלהוב "מסות על אמנות ויהדות"[2] נפתח בנקודת שבר היסטורית ואישית שהיא גם מיתית במהותה: ילדה, הניתקת מבית הוריה ומוכנסת לפנימייה, ממסד מנוכר המבקש ממנה להשיל את הזמן הבלתי נקוב ואת המרחב הספרותי של בית הילדות שבו "דברים התרחשו ונדחסו, וגדשו מרחב תועפות אינסופי; פנים נעלמים, ושמות, חפצים, חלומות" [סלהוב, שם, 16]. במקום אלו מבקש ממנה הממסד הלשוני לאמץ דוקטרינות – שאליהן יש לדחוס את הריבוי הבלתי נתפש, המופלא, המבעית והמוזר של הקיום אל תוך הסדרים לשוניים הסכמיים, חדים, נחרצים, נטולי תנודתיות.

פסטיבל "כתוב" בבית אריאלה, הזמנה

שמחה ליידע ולהזמין לפסטיבל "כתוב" 15-17.9 בבית אריאלה.
יש בו אירועים מגוונים מאוד. מוזמנות.ים להכנס ולראות את התוכניה. אני אשתתף במפגשי הנחיית כתיבה, ביום שישי בצהריים בשעה 12 וב 13:30. אשמח להתראות.

יצירת נשים סמויה ביצירת עגנון

[קישור להרצאה מקוונת, בית ש"י עגנון בירושלים]
בדמי ימיה מתה אמה של תרצה, הגיבורה-הסופרת בנובלה "בדמי ימיה". ואולי בדמי ימיהן, ללא שחיו במלאוּת, קמלו גם אימהות הספרות כולן? יצירה נשית העסיקה את עגנון מראשית ועד אחרית, ובה נשזרות שאלות היסטוריות, מיתיות ותיאולוגיות מרתקות.

מרחב כתיבה, קיץ-סתיו 2022

סדנה לפיתוח טקסטים בהתהוות: מסה, ממואר ופרוזה // ימי ד' פעם בשבועיים בזוּם, 19:30-17:30, החל מ-22.6.22 //
עבור כתיבה אנו זקוקים למרחב, שבו ניתן להיפרד מתביעות היומיום וליצור רצף אחר, שבו נקשרת מילה במילה, ונוצר המטווה המיוחד של הטקסט. "מרחב כתיבה" היא מסגרת שנועדה לשם כך – לעודד רצף כתיבה ולעורר מחשבה, להבטיח מקום שקט וקשוב המעניק התייחסות רצינית לטקסט שתבקשו לכתוב, ולמהלכיו.

Shelter Shelter

A poetic exploration of the Tel Aviv University's shelter signs and the Talmudic Cities of Refuge

[Published in The Tel Aviv Review of Books, Winter 2021; Translated by Alex Stein]

אם ובת (ומלחמה)

עגלה נוסעת עמוסה בילדים. האם גם בתי עליה? אנשים רבים מצויים סביב. הצפיפות אילצה אותי לזוז וכשחזרתי כבר לא הייתה... המשכתי ללכת וללכת, לבדי כל כך, איש אינו יכול להצטרף, אין אפילו אפשרות להעלות זאת על הדעת שכן כולם שורדים ונשארו שם בצפיפות, ולקרוא במין ייאוש במתחמים הנטושים, ולהרחיק למקומות שאין סיבה שבתי תהיה דווקא בהם, רק להמשיך לצעוד ולחפש
["המוסך", בעריכת צוות כתב העת]

מרחב כתיבה

סדנה לפיתוח טקסטים בהתהוות, מסה ממואר ופרוזה חברות וחברים יקרים,

נקשרות, הזמנה להשקה

להשקה של אסופה מיוחדת: נקשרות – אסופת סיפורים של יוצרות צרפתיות וישראליות בנושא "נשיות". הסיפור "הלידה שלי" שכתבתי מופיע באסופה לצד סופרות מרתקות כגון: מיכל בן-נפתלי, מארי דריוסק, אילנה ברנשטיין, קארין טואיל, סלין אסייג, ועוד. 

תרגמו, הגו, ליקטו והוסיפו הקדמה מעניינת ביחס להשפעת Metoo# על כתיבה עכשווית: פרופ' מישל בוקובזה קאהן, אורפה סנוף פלפול וורד שמשי.

משפה לשפה: מהו תרגום? מהי קריאה השוואתית?

הזמנה לכנס החוג לספרות באוניברסיטת תל-אביב.

כנס עשיר ומעניין על מעברים בין לשונות ומשלבים, ועל שיחות שנפתחות במעשה תרגום וקריאה.

שותפיי למושב הם גלילי שחר, איתן בולוקון ומנאר מח'ול, ואנו נדבר על קריאה השוואתית ביחס למקום.

לָנֶצַח

"תשאירי אותם כאן לנצח" אמרה לי הנסיך, ובין השמים, השדיים, השקיעה, הדשא, כוסות המשקה, הגבעה, היא הביטה מעלה... נשארנו לנצח, מתגוששות על מיטה גדולה...

Ocean 1212-W | מאת: סילביה פלאת'

"נשימה, זה הדבר הראשון. משהו נושם. הנשימה שלי? נשימתה של אמי? לא, משהו אחר, משהו נרחב יותר, רחוק יותר, שקול יותר, לאה יותר. לפיכך מאחורי עפעפיים עצומים אני צפה זמן-מה" מתוך מסה נפלאה של סילביה פלאת' על שנות ילדותה המוקדמות, ליד האוקיינוס.

"אוטוביוגרפיה של מזרן", מחווה לנורית זרחי

הדלת, על יחסה המיוחד בין פנים וחוץ, מקבלת אצל זרחי מעמד מיוחד של מי שיודעת את המצויים בבית, את תנאי עזיבתם ואת אופני הישארותם. היא האוצרת את ההדים הבלתי ניתנים להצטברות מובנת של כאבי הבית. אמירות של סתם, זעקות שבר. נורית זרחי היא שיודעת לפנות אל אותה פאה של בית שאיש לא פנה אליה עד כה, ולהקשיב לעדותה ["מאזנייים", תשרי תשפ"ב, עורכת: מיכל חרותי]

נכתב בחפצים

כל הלילה פֵּרשתי פסוק שנכתב בחפצים.
כסא ומטפחת זכורים לי, אבל היו בוודאי עוד שלושה-ארבעה דברים שנרשמו באופק שבו שהיתי באותו הזמן. כל הלילה פרשתי ושכחתי, פרשתי ושכחתי.

החפצים היו ערוכים בקו, ככתובים בשוּרת כתב-יד או כתלויים על חבל כביסה... כל הלילה פרשתי עד שנפרש הפסוק ממני. נותרו אך הפסל-משפט הזה, וגעגוע לאות ["סְפׇר – כתב עת לספרות חורגת", בעריכת אלעד נבו ודביר צורף]

מרחב כתיבה

"מרחב כתיבה" סדנה לפיתוח טקסטים בהתהוות: מסה, ממואר, פרוזה
[חורף 21 – אביב 22]

מפלט: מרצפת 1/10

אני תוהה מהיכן נפלט מלטש המרצפות של כיכר הבימה או בשמה המתוקן "כיכר התרבות", איך הגיע לכאן, האם יש לו מעמד של פליט?

במחשבותיי על עיר המקלט מגיעה המילה "פליט" כמין אורחת, משום שהיא אינה מופיעה בסיפור המקראי על ערי המקלט וגם לא בדיון התלמודי עליהן, שעל פיו מי שבורח אל עיר המקלט אינו פליט אלא גולה. וביתר פירוט, הגולה הוא מי שביצע עוול חמור מבלי כוונה, מי שנטל נפש בשגגה [מרצפת 1/10, גרנטה-עברית, מהדורה מקוונת, עורכת-אוצרת מירה רשתי]

קינת הצבר, רשימה על "כיכר התרבות" לזכרו של דני קרוון

קרוון, שהיה בנו של גנן העיר תל אביב, ודאי לא רצה שהצברים ששתל בגינה ימותו, אך לפֶסל סביבתי אמיתות משלו – הסתגלויות ומסוגלויות שחורגות מיד האמן. סרבנותם של הצברים להכות שורש בגינת הבימה מרתקת. לכאורה מורד הפסל ביוצרו או לכל הפחות כושל מלעמוד בציפיותיו, אולם כאשר מעמיקים במכלול יצירתו של קרוון מובן כיליונם של הצברים גם כהיעתרות (טרגית או מעוררת תקווה?) לקינות שהוא עצמו חיבר כמעין פרטיטורה דוממת, מפוסלת, לחומרי המרחב.
[גרנטה-עברית, מהדורה מקוונת]

ילדה ודב קוטב

למטה ביתנו אך הכניסה אליו אינה מוכרת לי כלל. היא מכוסה שלוליות ועשויה אספלט. אני מבחינה בבתי משחקת בערבה קרחית מושלגת בסיפי המרחב והולכת לכיוונה. או אז מבחינה בשני דובי קוטב לבנים עצומים מתגלגלים בשלג בסמוך. עלינו להתרחק משם, אני קוראת לבתי להגיע אלי במהירות. היא מבינה שאני מבוהלת. הדובים מתחילים לנהום לכיווננו. היא קופאת על מקומה ואני מנסה למצוא טון תקיף אך לא מבהיל שיגרום לה לנוע לכיווני.
בבטני תהום פעורה. אם אקרב ואקח אותה לחיקי יתנפל הדוב על שתינו.
["ננו פואטיקה", גיליון "התבוננות"]

אלזה

עַתָּה אֵינֶנָּה אֶלָּא כְּנָפַיִם שְׁמוּטוֹת, מְכֻסּוֹת בְּבֹץ הָעִיר וּבַעֲפַר הַדְּרָכִים שֶׁנִּקְרַשׁ, שְׂעָרָהּ מְכַסֶּה לְמֶחֱצָה אֶת פָּנֶיהָ הַקְּשִׁישׁוֹת, נִשְׂרַךְ אֶל הַכְּנָפַיִם אֶל הַכְּתֵפַיִם הַשְּׁמוּטוֹת אֶל שְׂרִידֵי הַמֻטּוֹת הָעֲצוּמִים.
["מאזניים" גיליון דצמבר 2020]

סדנת מסה וממואר: זיכרון, התבוננות, הרהור

סוגות המסה והזכרון (מֶמוּאָר) הן מרחב כתיבה מיוחד של התנסות, תהייה ותעייה ולעיתים גם מחוז מאופק, בוקע-לב, של התרסה וקינה. המסה והממואר נוטות לשזור זיכרון אישי בזיכרון תרבותי, פוסעות בשביליו הלא פתורים של ההרהור ויוצרות זיקות בין הפואטי וההגותי. הסדנה תלווה כתיבה עצמאית של המשתתפות והמשתתפים.

ספרות והזרה

[מסה, פורסם בתוך: הו! 20, "מהי ספרות?", ספטמבר 2020]

לפי פרוסט הספרות היא מה שמאפשר התרחקות מעצמך, אך התרחקות זו היא דווקא שמאפשרת התקרבות לעצמך באופן מדוייק ונדיר בעוצמתו. בתהליך הקריאה נעשה האני לרחב, חופשי ומשחקי, וגם מחורר ומרושש מיציבות... הספרות הופכת את השפה למדיום של שהיה ותנועה שמאפשר מגע עם הגודש החומק ועם כפילו המתעתע – הריק. מרחב שבו אנו עצמנו נהיים לעצמנו דרך מסעותינו בזרוּת. ["הו! 20, מהי הספרות?"]

בטלויזיה ראו אישה יפה עצובה

בסרט שהוקרן בטלוויזיה ראו אישה יפה עצובה. בכל פעם שרצתה להיאסף מעיצבונה הלכה לעצב את ציפורניה באחד מעשרות מכוני המניקור שהיו בסמוך לביתה. הסרט התעכב על תלישת העור סביב הציפורניים בעזרת קוצץ ועל פניה הצחות, המושלמות, המעלימות כקסם בדידות גדולה.

המבקש לחם

מיצב המזמין לעצור ולקרוא בתוכו. במרכז החלל עגלת-קניות גדושה בטיוטות ובניירות קמוטים. החדר הקטן שנוצר, מזמין את הסובבים להכנס אליו ולעיין בפתקים. בתוכם חבויים סיפורים קטועים, פסקאות הנקשרות בהווייתם של דרי-רחוב וקבצנים.

העיר, המרחב והספרות – מפגש שיח

שיחה על העיר כמרחב הטרוגני רב-פנים. מרחב שבה-בעת שהוא מכיל את הבנוי והמצוי סביב, את החיים כאן ועכשיו – הוא גם מרקמם של ציטוטים, זכרונות תרבותיים, עקבותיהם של מתים – שאנו משוטטים ביניהם מדעת ובבלי דעת, עדים לרחשיהם ושוזרים אותם באותה מַפָּה כפולת פנים שבין היומיום והספרות, בין החיים והכתב.

החיבוק האחרון

מבחר ביקורות במהלך החודשים האחרונים התברכתי בהתייחסויות נהדרות לרומן "נתן".

ליצן הצלבים

הערב (יום רביעי 6.2) אהיה בהשקה מיוחדת במינה, לכבוד ספרו של המוכתר (גלעד בן-דוד), שתלווה בהופעה של המוכתר עצמו – אמן קברט קאמפי, זמר מופלא, מלחין ומשורר.

"נתן"

שמחה לספר שספרי החדש – רומן בשם "נתן", ראה אור בימים אלו בהוצאת כתר.
נתן הוא אדם מצליח שהסתבך בחובות, נקלע למצב של עוני, ומחפש עבודה בניו-יורק. הרומן מסופר מזוית זו, של אדם שכשל באמצע החיים ונהיה על סף חסר בית; איך העולם נחשף בפניו כך, איך הוא עצמו נחשף כך בעולם.