דף הבית

אפשר לדבר על הממואר בפשטות כעל סיפורם של זכרונות... אבל הממואר המורכב, שנדמה לי שאנני ארנו שייכת אליו, שואל: "למה לספר?". הרבה פעמים מדובר בטקסטים שנוגעים בטאבו, בדברים שאין להם ז'אנר, שאין להם הסדר בשפה, והם מייצרים סוגים חדשים של כתיבה. במקרא אפשר לחשוב על חנה – חנה שמדברת אל ליבה ועלי הכהן חושב שהיא שיכורה... אצל אנטון שמאס, ז'ורז' פרק ואחרים המשחק בין אמת ובדיה שייך לתקופה שבה אין את הזכות פשוט לגולל את זיכרונותיך, את זיכרונותייך. אבל זה קשור גם לעדויות על דברים קשים מנשוא שיש לשאת אותם אל תוך השפה. המרחק והקירבה שיש בין הבדיה והממואר הם בעיניי סוג של מוליכים, חיכוך של דבר והיפוכו שמאפשר לדברים להאמר. [ריאיון עם ענת שרון בלייס, כאן | תאגיד השידור הישראלי; בעקבות פרס הנובל לאנני ארנו, 14/10/2022]

דרך "אורלנדו" של וירג'יניה וולף אני חושבת על היצירה – הספרותית, הקולנועית, הפלסטית – כעל יישות רב-מינית, כזו שממזגת גבריוּת ונשיוּת, יוצרת הכלאות, מתעתעת, חומקת מהגדרות. וולף אמנם לא התייחסה לקולנוע במישרין, אבל אין ספק שלוּ הייתה חיה כיום, היה החיפוש שלה אחר יצירה רב-מינית נקשר גם במדיום זה, מתייחס להשפעותיו, לאפשרויותיו, לגבולותיו. [ראה אור בתוך: "בסינמטק – 50 שנות קולנוע עלילתי של נשים בישראל", מרץ 21. עורכות: ישראלה שעאר מעודד, סמדר זמיר, ליאור אלפנט]

מה טיבו של המגע עם הבדידות ביצירתה של נורית זרחי? האם הוא בבחינת שליחות או הכרח? לשאלה זו אידרש מתוך עיון בסיפור "הרצפה מתנדנדת", שעל שמו נקרא קובץ של תשעה סיפורים קצרים. הסיפורים מעלים שיחה קשה ובלתי אפשרית, למעשה, בין אישה לבין גבר המבקשים ליצור זוגיות ומשפחה. מצבים של אכזבה מן הגבר, של תלישותה של האישה, הנסוגה בתוך המערכת הזוגית ומוצאת נחמה בידיעת הבדידות, מביאים לשחזור זוגיות קמאית בין אב-נעדר לילדה-שורדת. מעגליות זו שיש בה קווי דמיון לביוגרפיה של זרחי, גם חורגת ממנה. סוגיות כבדות משקל עולות באמצעותה ונוגעות בכוח המופרז שניתן לגבר כ"גואל" או כ"נסיך" ובהיעשותה של האישה לנטולת עצמאות. חרך במעגליות זו אני מוצאת בסיפור "הפסנתר", שפורסם כעשור לאחר הרצפה מתנדנדת, ובו מתקיימת שיחה יוצאת דופן בין בת סופרת לאימהּ, שכן האם מופיעה כאן כאומנית בעצמה: מוזיקאית מדוכאת ומוחמצת. בסיפור "הרצפה מתנדנדת" אני רואה מעין נקודת אפס התובעת חיפוש שונה המסתמן בשיחה עם האם בסיפור "הפסנתר".

כותבת עלייך פעם ועוד פעם, מנסה לחפור קצת אדמה מתחת לרחבת הגרנוליט והבטון. משהו מקומם אותי בעריריות הדלה שלך, בריקנות היומיומית, בייחוד מפני שיש לך פוטנציאל לכיכר עיר, לגן שעוברים בו, למרכז אנושי בין רחובות, נגיש ומזמין. אלא שאת נותֵרת,כבר שנים, ריקה כרחבת דגל במחנה צבאי.

ספרה של שבא סלהוב "מסות על אמנות ויהדות"[2] נפתח בנקודת שבר היסטורית ואישית שהיא גם מיתית במהותה: ילדה, הניתקת מבית הוריה ומוכנסת לפנימייה, ממסד מנוכר המבקש ממנה להשיל את הזמן הבלתי נקוב ואת המרחב הספרותי של בית הילדות שבו "דברים התרחשו ונדחסו, וגדשו מרחב תועפות אינסופי; פנים נעלמים, ושמות, חפצים, חלומות" [סלהוב, שם, 16]. במקום אלו מבקש ממנה הממסד הלשוני לאמץ דוקטרינות – שאליהן יש לדחוס את הריבוי הבלתי נתפש, המופלא, המבעית והמוזר של הקיום אל תוך הסדרים לשוניים הסכמיים, חדים, נחרצים, נטולי תנודתיות.

שמחה ליידע ולהזמין לפסטיבל "כתוב" 15-17.9 בבית אריאלה.
יש בו אירועים מגוונים מאוד. מוזמנות.ים להכנס ולראות את התוכניה. אני אשתתף במפגשי הנחיית כתיבה, ביום שישי בצהריים בשעה 12 וב 13:30. אשמח להתראות.

[קישור להרצאה מקוונת, בית ש"י עגנון בירושלים]
בדמי ימיה מתה אמה של תרצה, הגיבורה-הסופרת בנובלה "בדמי ימיה". ואולי בדמי ימיהן, ללא שחיו במלאוּת, קמלו גם אימהות הספרות כולן? יצירה נשית העסיקה את עגנון מראשית ועד אחרית, ובה נשזרות שאלות היסטוריות, מיתיות ותיאולוגיות מרתקות.

סדנה לפיתוח טקסטים בהתהוות: מסה, ממואר ופרוזה // ימי ד' פעם בשבועיים בזוּם, 19:30-17:30, החל מ-22.6.22 //
עבור כתיבה אנו זקוקים למרחב, שבו ניתן להיפרד מתביעות היומיום וליצור רצף אחר, שבו נקשרת מילה במילה, ונוצר המטווה המיוחד של הטקסט. "מרחב כתיבה" היא מסגרת שנועדה לשם כך – לעודד רצף כתיבה ולעורר מחשבה, להבטיח מקום שקט וקשוב המעניק התייחסות רצינית לטקסט שתבקשו לכתוב, ולמהלכיו.

עגלה נוסעת עמוסה בילדים. האם גם בתי עליה? אנשים רבים מצויים סביב. הצפיפות אילצה אותי לזוז וכשחזרתי כבר לא הייתה... המשכתי ללכת וללכת, לבדי כל כך, איש אינו יכול להצטרף, אין אפילו אפשרות להעלות זאת על הדעת שכן כולם שורדים ונשארו שם בצפיפות, ולקרוא במין ייאוש במתחמים הנטושים, ולהרחיק למקומות שאין סיבה שבתי תהיה דווקא בהם, רק להמשיך לצעוד ולחפש
["המוסך", בעריכת צוות כתב העת]

עבודת MA לתואר שני בחוג לספרות באוניברסיטת תל-אביב, 2018. מנחה:

הזמנה לשיחה מקוונת עם אָתֶ׳ר מָאתֶ׳ר תָּאנְג; שיחה על הפרויקט 'עיר מקלט 936 מרצפות', על שגגה וערעור, אמהות כהנים, בניה ואריגה, חיבורים וסדקים

להשקה של אסופה מיוחדת: נקשרות – אסופת סיפורים של יוצרות צרפתיות וישראליות בנושא "נשיות". הסיפור "הלידה שלי" שכתבתי מופיע באסופה לצד סופרות מרתקות כגון: מיכל בן-נפתלי, מארי דריוסק, אילנה ברנשטיין, קארין טואיל, סלין אסייג, ועוד. 

תרגמו, הגו, ליקטו והוסיפו הקדמה מעניינת ביחס להשפעת Metoo# על כתיבה עכשווית: פרופ' מישל בוקובזה קאהן, אורפה סנוף פלפול וורד שמשי.

הזמנה לכנס החוג לספרות באוניברסיטת תל-אביב.

כנס עשיר ומעניין על מעברים בין לשונות ומשלבים, ועל שיחות שנפתחות במעשה תרגום וקריאה.

שותפיי למושב הם גלילי שחר, איתן בולוקון ומנאר מח'ול, ואנו נדבר על קריאה השוואתית ביחס למקום.

"תשאירי אותם כאן לנצח" אמרה לי הנסיך, ובין השמים, השדיים, השקיעה, הדשא, כוסות המשקה, הגבעה, היא הביטה מעלה... נשארנו לנצח, מתגוששות על מיטה גדולה...

"נשימה, זה הדבר הראשון. משהו נושם. הנשימה שלי? נשימתה של אמי? לא, משהו אחר, משהו נרחב יותר, רחוק יותר, שקול יותר, לאה יותר. לפיכך מאחורי עפעפיים עצומים אני צפה זמן-מה" מתוך מסה נפלאה של סילביה פלאת' על שנות ילדותה המוקדמות, ליד האוקיינוס.

הדלת, על יחסה המיוחד בין פנים וחוץ, מקבלת אצל זרחי מעמד מיוחד של מי שיודעת את המצויים בבית, את תנאי עזיבתם ואת אופני הישארותם. היא האוצרת את ההדים הבלתי ניתנים להצטברות מובנת של כאבי הבית. אמירות של סתם, זעקות שבר. נורית זרחי היא שיודעת לפנות אל אותה פאה של בית שאיש לא פנה אליה עד כה, ולהקשיב לעדותה ["מאזנייים", תשרי תשפ"ב, עורכת: מיכל חרותי]

כל הלילה פֵּרשתי פסוק שנכתב בחפצים.
כסא ומטפחת זכורים לי, אבל היו בוודאי עוד שלושה-ארבעה דברים שנרשמו באופק שבו שהיתי באותו הזמן. כל הלילה פרשתי ושכחתי, פרשתי ושכחתי.

החפצים היו ערוכים בקו, ככתובים בשוּרת כתב-יד או כתלויים על חבל כביסה... כל הלילה פרשתי עד שנפרש הפסוק ממני. נותרו אך הפסל-משפט הזה, וגעגוע לאות ["סְפׇר – כתב עת לספרות חורגת", בעריכת אלעד נבו ודביר צורף]

למטה ביתנו אך הכניסה אליו אינה מוכרת לי כלל. היא מכוסה שלוליות ועשויה אספלט. אני מבחינה בבתי משחקת בערבה קרחית מושלגת בסיפי המרחב והולכת לכיוונה. או אז מבחינה בשני דובי קוטב לבנים עצומים מתגלגלים בשלג בסמוך. עלינו להתרחק משם, אני קוראת לבתי להגיע אלי במהירות. היא מבינה שאני מבוהלת. הדובים מתחילים לנהום לכיווננו. היא קופאת על מקומה ואני מנסה למצוא טון תקיף אך לא מבהיל שיגרום לה לנוע לכיווני.
בבטני תהום פעורה. אם אקרב ואקח אותה לחיקי יתנפל הדוב על שתינו.
["ננו פואטיקה", גיליון "התבוננות"]

הדפסה מחודשת סדרת "ושתי", הוצאת רסלינג "איך רוקנתי את בית

[מסה, פורסם בתוך: הו! 20, "מהי ספרות?", ספטמבר 2020]

לפי פרוסט הספרות היא מה שמאפשר התרחקות מעצמך, אך התרחקות זו היא דווקא שמאפשרת התקרבות לעצמך באופן מדוייק ונדיר בעוצמתו. בתהליך הקריאה נעשה האני לרחב, חופשי ומשחקי, וגם מחורר ומרושש מיציבות... הספרות הופכת את השפה למדיום של שהיה ותנועה שמאפשר מגע עם הגודש החומק ועם כפילו המתעתע – הריק. מרחב שבו אנו עצמנו נהיים לעצמנו דרך מסעותינו בזרוּת. ["הו! 20, מהי הספרות?"]

בסרט שהוקרן בטלוויזיה ראו אישה יפה עצובה. בכל פעם שרצתה להיאסף מעיצבונה הלכה לעצב את ציפורניה באחד מעשרות מכוני המניקור שהיו בסמוך לביתה. הסרט התעכב על תלישת העור סביב הציפורניים בעזרת קוצץ ועל פניה הצחות, המושלמות, המעלימות כקסם בדידות גדולה.

מיצב המזמין לעצור ולקרוא בתוכו. במרכז החלל עגלת-קניות גדושה בטיוטות ובניירות קמוטים. החדר הקטן שנוצר, מזמין את הסובבים להכנס אליו ולעיין בפתקים. בתוכם חבויים סיפורים קטועים, פסקאות הנקשרות בהווייתם של דרי-רחוב וקבצנים.