סוגות המסה והזכרון (מֶמוּאָר) הן מרחב כתיבה מיוחד של התנסות, תהייה ותעייה ולעיתים גם מחוז מאופק, בוקע-לב, של התרסה וקינה. המסה והממואר נוטות לשזור זיכרון אישי בזיכרון תרבותי, פוסעות בשביליו הלא פתורים של ההרהור ויוצרות זיקות בין הפואטי וההגותי. הסדנה תלווה כתיבה עצמאית של המשתתפות והמשתתפים.

מסה בעקבות דבריו של לואיג'י פירנדלו | "השחקן בסרט רואה עצמו כבגלות. הוא גולה לא רק מן הבמה, אלא מאישיותו-הוא. הוא חש, באי-נוחות עמומה, את הריקנות הנבצרת-מהבנה הנוצרת באשר גופו נהפך לתופעה בת-חלוף, שהוא הולך ומתנדף, שנגזלים ממנו ממשותו, חיוניותו, קולו והרעשים שהוא משמיע בדממה... המכשור הקט ישחק בצלו לפני הקהל ואילו הוא עצמו צריך להסתפק בהצגה לפני המכשור".

בעוד כשבועיים אקח חלק באירוע אמנות בשם "המקרר - אמנות מתחת האדמה" ואעביר שם מפגש של כתיבה-מונחה. זה יקרה בתוך המקרר העצום של השוק הסיטונאי לשעבר, בין עבודות אמנות שהוצבו שם. נבדוק מרקמים, סדקים, גבולות בין קיר ותמונה, נשימה מתחת לאדמה. בסקיצות-קצרות נכתוב חלל במעבר, כיצד הוא נכנס למילה? נקרא (מעט) ולטר בנימין, אבות ישורון ומרגריט דיראס | יום ו', 29/5 בבוקר-צהריים | ההשתתפות במפגש היא תרומה לפרוייקט "המקרר"

יום אחד ישבתי על ספסל בעיר בק... הוצרכתי לחכות למישהו שלא בא ושעתי ארכה מאוד.
בארנקי היו כמה גלויות דואר. פתאום הוצאתי אותן וכתבתי עליהן איגרות לאנשים, שלא היו ולא נבראו. במקום המיועד לכתובת כתבתי כתובות עם שמות ערים ורחובות ומספרי בית ושמות אנשים המתקבלים על הדעת, אך אינם קיימים. [רשומת העתקה #2]

דבר מה קורה בזמן שאנו מעתיקים, כבטקס תה. דבר מה שקשה לשערו במדוייק ואשר הדיוק, למעשה, זר לו, על אף שהוא מתייחד בדיוק בכך: לעקוב אחר אותיות שמישהו אחר כתב, ולהעתיקן בקפדנות. דבר-מה שניתן אולי לקרוא לו הפנמה, או הכנעה וגם, כיבוש, הפיכה לשלך במובן מסויים, פעולה פיזית הנוגעת ברוחני ומעתיקה מן השדה האחד אל השני ולהפך (כמו אהבה)

לאט לאט מתחילה להצטבר כאן, במינימליזם של אמצעים ספרותיים, עיר חדשה על בסיסה של תל אביב ולצידה. אפשר לדלג בין הרחובות רק בעזרת האומגה הדמיונית של הקריאה. וה"אומגה" הזו היא לב העניין בספר. ב"מפה" שיוצר הטקסט הזה נבנה, אט-אט, מרחב מקביל, מה שמישל דה סרטו מכנה "גיאוגרפיה משנית, פואטית"

"העיר מתפרקת לפניו לקטביה הדיאלקטיים", תיאר בנימין את דמותו של המשוטט בעקבות ספרו של פרנץ הסל "לטייל בברלין". "היא נפתחת לפניו כנוף, היא סוגרת עליו כחדר". ניתן לשאול מה בין משוטט לתייר, או לטייל, או להוזה הפילוסופי; יתר על כן, מה בין משוטט למשוטטת או לתיירת-של-פנים?

כל כך הגיוני מה שהוא אמר לי, אלי המסגר, במקום שאליו חזרתי לרגע, מזהה כיור, קיר, צינור, עיטור, מזהה מתוך אינטימיות חומרים שמי מאמין שצבורה בהם קירבה. שמים, מוסך מעבר לקיר, עץ, בחוץ יש עץ, הייתן מאמינות? בתוך כל האפור הזה, וחצר.

"זמן קצר לפני בואה של לוּצינה שוב חזר אותו החלום, שלא ידעתי כלל שעדיין אני גוררת אתי, ולא לבדו הופיע, אלא מוקף מראות-בהקיץ עכשוויים, שהיו מקורו והרקע והמבוא שלו" > לקראת פתיחתה של קבוצה חדשה (ויחידה השנה!) של סדנת הכתיבה "בגוף ראשון" - פרסמו בבלוג של "סיפור פשוט" רשימה שכתבתי על ספרה המופלא של זופיה רומאנוביצ'ובה "המעבר בים סוף".
מוזמנות-ים לקרוא וכמובן, להעביר את המידע הלאה, לחברים, חברות וליקרים נוספים.

מאז שהחלה מלחמת עזה הנוכחית אני נזכרת בסיפור "נער צל", שכתבתי בעקבות המלחמה בעזה בשנת 2009. הייתי אז במהלך טיפולי פוריות ובני הבכור היה בן 3 וקצת. תמונה שלא עזבה אותי הייתה של כמה ילדים בני משפחה אחת שמתו. מכוסים בשמיכה נחו זה לצד זה, מסודרים לפי גיל או גודל (לפי מה מסדרים כמה ילדים שמתו יחד? ). בסיפור אינני זוכרת את שם האב ואת שמות הילדים, רק את הכאב של האב ואת הדמיון של העיניים העצומות, דמיון מחריד, לבני הקטן בזמן שישן. לו הייתי כותבת את הסיפור היום הייתי זוכרת. הייתי דולה את השמות אחד אחד, מאיפשהו, הייתי מוצאת, בטוח.

עברו מאז כמעט שש שנים. בני כמעט בן תשע עכשיו ובתי עוד מעט בת חמש; הזמן מוגדר ועובר, במידה רבה, על פי גילם. במהלך הזמן הזה אני מבינה דבר-מה; דבר מה השתנה, לפחות בתוכי. שחייבים לזכור את השמות אחד אחד, אבא, ילד, ילד, ילד. שחייבת לדעת, לזכור, אחד אחד, בערבית.

"קיפוד. מאחורי המכונית החונה, בסמוך לגלגל, קיפוד יפה למראה, אפו כפתור מבריק, עיניו נוצצות, שביל של נוזל דק ומימי כבר כמעט יבש תחתיו, קוציו סדורים".
[מתוך הסיפור "חֶסֶר" שראה אור בכתב-העת "גרנטה 01"]