פה ושם  עדי שורק

הזעקה של אוסף 49 | תומס פינצ'ון

[קטע מתוך רומן מאת הסופר האמריקני תומס פינצ'ון ; תרגמה מאנגלית - עידית שורר]

כמה מילים כהקדמה: חזרתי מכל מני סיבות לרומן המופלא הזה, שראה אור בתרגום לעברית בסדרת "ושתי" לפני 9 שנים. כל כך חבל לי שעדיין לא תרגמו יצירות נוספות של פינצ'ון לעברית. פינצ'ון הוא סופר עכשווי שמזכיר שספרות לעולם לא תוכל לגווע, לא משנה אילו אמצעים ומדיות טכנולוגיים מומצאים וניחתים עלינו; לא משנה עד כמה אנחנו מתאהבים בהם ורואים את הספרות נעלמת מן הדף אל המרחב המתנועע של הקולנוע והטלויזיה. כאילו חזה את הדיגיטציה של הקריאה - היכולת האנרכיסטית של תומס פינצ'ון לקחת (בשנת 1965, אז נכתב הרומן) את עולם המדיה החדשני אל המילה - מסחרר.
כמה מילים על הרומן: הוא נסוב, לפחות לכאורה, סביב סמל של קרן-דואר - סמלה המסתורי של רשת דואר מחתרתית עתיקת יומין שספק מתקיימת - ספק רודפת את הגיבורה, אדיפה מאס. הוא נסוב, לפחות לכאורה, על מסע בתת המודע של אמריקה.

"כך זה נמשך. אדיפה שיחקה את המציצה והמאזינה. בין המפגשים האחרים שלה היו רתך מעוות פנים שהוקיר את כיעורו; ילדה ששוטטה בלילה והתגעגעה למוות טרום-לידה כפי שמנודים מסוימים כמהים לריקנות המרגיעה, היקרה, של הקהילה; אשה שחורה עם צלקת שֵׁישית סבוכה לאורך לחיה השמנמונת שלא חדלה לפרט טקסי הפלה, כל אחד מסיבה שונה, בתשומת-לב ובהתכוונות שאחרים היו עשויים לפרט טקסי לידה המוקדשים לא להמשכיות אלא דווקא לאיזה מין שלטון ביניים; שומר לילה מזדקן הנוגס בפיסת סבון "אייבורי", שאימן את קיבתו הווירטואוזית לקלוט גם קרמים, מטהרי אוויר, אריגים, טבק ושעווה בניסיון נואש להטמיע את הכול, את כל הסיכוי, היצרנות, הבגידה, הכיבים, לפני שיהיה מאוחר מדיי; ואפילו מציצן נוסף שהסתובב ליד אחד החלונות שעדיין מוארים בעיר וחיפש תמונה מסוימת שאלוהים יודע מה היא. ותמיד איכשהו הופיעה קרן-הדואר, קישטה כל ניכור, כל זן של שפל, כְּחפת, כתמונה על מדבקה, כשרבוט חסר תכלית. היא פיתחה ציפייה עצומה לראותה, לכן אפשר שלא ראתה אותה בתדירות גבוהה כפי שזכרה לאחר מכן שראתה אותה. פעמיים-שלוש כבר היו די והותר. או יותר מדיי.

היא המשיכה לנסוע באוטובוס וללכת ברגל עד הבוקר המתבהר, מתמסרת לפטליזם שהיה נדיר אצלה. היכן היא האדיפה שנהגה באומץ רב מסן-נרסיסו עד כאן? תינוקת אופטימית זו הופיעה כמעט כמו הבלש הפרטי באחד מתסכיתי הרדיו מימים עברו, מאמינה שאין צורך אלא בתעוזה, תושייה, פטור מכלליהם צרי האופק של השוטרים, על מנת לפתור כל תעלומה קשה.

אבל במוקדם או במאוחר הבלש הפרטי חייב לחטוף מכות. שלל קרנות-הדואר שהוליד הלילה, השכפול המחושב והמרושע הזה, היה האמצעי שלהם להכות. הם הכירו את נקודות התורפה שלה ואת המרכז העצבי של האופטימיות, ובזה אחר זה, בדייקנות, טיפין טיפין, הלכו ושיתקו אותה.

אמש הייתה עשויה להתחבט בשאלה אילו מחתרות, מלבד הבודדות שידעה עליהן, מתקשרות באמצעות מערכת פסולת. עם הזריחה יכלה בצדק לשאול אילו מחתרות אינן משתמשות בה. אם הנסים הם, כפי שטען חזוס אראבל שנים רבות קודם לכן על החוף במזטלן, פלישות מעולם אחר לעולם הזה, נשיקת כדורי ביליארד קוסמיים, הרי כך גם כל אחת מקרנות-הדואר הליליות. משום שיש כאן אלוהים-יודע-כמה אזרחים שבוחרים במודע לא לתקשר באמצעות רשות הדואר של ארצות הברית. אין פה עניין של בגידה, אולי אפילו לא של מרי. אך זוהי נסיגה מחושבת מחייה של הרפובליקה, מן המנגנונים שלה. לא משנה מה נמנע מהם עקב שנאה, אדישות כלפי כוח ההצבעה שלהם, פְּרָצוֹת, סתם בערות, הנסיגה הזאת היא שלהם, בלתי-פומבית, פרטית. כיוון שלא יכלו לפרוש אל רִיק (ואולי כן?), חייב להתקיים העולם שאין חושדים בקיומו, הנפרד, הדומם.

מעט לפני שעת העומס של הבוקר יצאה ברחוב הווארד במרכז העיר מאוטובוס שירות קטן שנהגו הבא בימים סיים מדי יום את העבודה בהפסד והחלה לצעוד לעבר מרכז "אֶמברקאדֵרוֹ". היא ידעה שהיא נראית נורא – פרקי אצבעותיה היו מושחרים מעיפרון עיניים ומסקרה משום ששפשפה את עיניה, בפיה עמד טעם של אלכוהול וקפה שנשתו מזמן. מבעד לכניסה פתוחה, על גרם מדרגות שהוביל אל דמדומים מדיפים ריח חומרי חיטוי של בניין דירות להשכרה, ראתה זקן מכונס בתוך עצמו, רועד מצער שלא שמעה. שתי ידיו, לבנות כעשן, כיסו את פניו. על גב היד השמאלית הבחינה בקרן-דואר מקועקעת בדיו ישנה שכבר החלה להיטשטש ולהתפשט. היא נכנסה בסקרנות אל האפלולית ועלתה במדרגות החורקות, מהססת בין מדרגה למדרגה. כאשר הייתה במרחק שלוש מדרגות ממנו ניתקו הידיים והשתלחו, ופניו החרבים ואימת העיניים העטורות ורידים מתפרצים עצרו בה.

"אני יכולה לעזור?" היא רעדה מעייפות.

"אשתי בפרֶזנוֹ", אמר. הוא לבש חליפה ישנה בעלת שורת כפתורים כפולה, חולצה אפורה מהוהה, עניבה רחבה, ללא כובע. "עזבתי אותה. לפני כל-כך הרבה זמן שאני לא זוכר. הנה זה בשבילה". הוא נתן לאדיפה מכתב שנראה כאילו הוא מחזיק אותו אצלו כבר שנים. "תזרקי את זה ב – " והוא הרים את כתובת הקעקע והישיר מבט אל עיניה, "את יודעת איפה. אני לא יכול להגיע לשם. זה כבר רחוק מדיי, היה לי לילה קשה".

"אני יודעת", אמרה. "אבל אני חדשה בעיר. אני לא יודעת איפה זה".

"תחת הכביש המהיר". הוא הפנה אותה בנפנוף לכיוון שהלכה בו. "תמיד אחד. את תראי את זה". העיניים נעצמו. איזו אדמה פורייה הפך, אילו כוכבים קונצנטריים חשף שעה שנשלף מדי לילה מן התלם הבטוח שמסת העיר המתעוררת כל זריחה יוצאת באצילות נפש לשוב ולחרוש? אילו קולות הגיעו לאוזניו, אילו רסיסי אלים נוהרים בצבצו לעיניו מבעד לעלווה מלוכלכת של טפטים, בדלי נרות דולקים החגים באוויר מעליו, חוזים את הסיגריה שהוא או אחד מחבריו יירדמו יום אחד תוך כדי עישונה וכך יבוא קצם בין המְלחים הבוערים, הנסתרים, שנאצרו במהלך כל אותן שנים במילוי מזרן שאינו יודע שובעה, ששמר אולי קורטוב מכל זיעת סיוט, שלפוחית גולשת בחוסר ישע, חלום רטוב שקיבל פורקן אכזרי ודומע, כמאגר זיכרון במחשבם של האובדים? בבת אחת השתלט עליה הצורך לגעת בו, כאילו לא יכלה להאמין בו או חששה שלא תזכור אותו בלעדי זאת. מותשת, כמעט מבלי לדעת מה היא עושה, עלתה בשלוש המדרגות האחרונות וישבה, נטלה את האיש בזרועותיה, ממש חיבקה אותו, מביטה בעיניה המוכתמות מטה במדרגות, לאחור, אל הבוקר. היא חשה רטיבות על חזה וראתה שהוא שוב בוכה. הוא התקשה לנשום אך הדמעות זלגו כאילו נשאבו ממנו. "אני לא יכולה לעזור", נדנדה אותו ולחשה "אני לא יכולה לעזור". המרחק לפרזנו כבר היה רב מדיי.

"זה הוא?" שאל קול מאחוריה במעלה המדרגות. "המַלָּח?"

"יש לו כתובת קעקע על היד".

"את יכולה להעלות אותו למעלה בזהירות? זה הוא". היא הסתובבה וראתה איש זקן עוד יותר, נמוך יותר, חבוש מגבעת לבד גבוהה ומחייך אליהם. "הייתי עוזר לך, אבל יש לי קצת דלקת פרקים".

"הוא מוכרח לעלות למעלה?" שאלה. "לשם?"

"לאן אם לא לכאן, גברת?"

היא לא ידעה. היא הניחה לו לרגע ללא חמדה, כאילו היה ילדהּ שלה, והוא הביט בה. "בואי", אמר. הוא הושיט את היד המקועקעת והיא נטלה אותה, וכך עלו ביתר המדרגות שנותרו בטור הזה ואחריהן בעוד שניים: יד ביד, לאט לאט, בשביל הסובל מדלקת פרקים.

"הוא נעלם בלילה", אמר לה. "אמר שהוא הולך לחפש את אשתו. הוא עושה את זה מדי פעם". הם נכנסו אל מחילת חדרים ומסדרונות מוארת במנורות 10-ואט ומחולקת בעזרת מחיצות סיבית. הזקן הלך בעקבותיהם בכבדות. לבסוף אמר "כאן".

בחדרון היו חליפה נוספת, כמה עלונים דתיים, שטיח, כיסא. תמונת קדוש שהופך מי באר לשמן בשביל מנורות הפסחא בירושלים. נורה נוספת, מתה. המיטה. המזרן, ממתין. ואז גלגלה בינה לבינה מחזה שהייתה עשויה לשחק בו. היא יכולה לחפש את בעל הבית ולתבוע אותו, ולקנות למלח חליפה חדשה אצל "רוּס/אטקינס", וחולצה, ונעליים, ולתת לו בכל זאת דמי נסיעה באוטובוס לפרזנו. אבל הוא הניח לידה באנחה, והיא הייתה שקועה בדמיונותיה מכדי לשים לב שהיד נעלמת, כאילו ידע מהו הרגע הנכון להרפות.

"רק תשלחי את המכתב", אמר "יש עליו בול". היא הסתכלה וראתה את בול דואר האוויר האדמדם, המוכר, ב-8 סנט, שעליו תמונת מטוס סילון אשר טס ליד כיפת הקפיטול. בראש הכיפה עמדה דמות זעירה בשחור כהה, זרועותיה מתוחות לצדדים. אדיפה לא ידעה בדיוק מה צריך להיות בראש הקפיטול, אבל היא ידעה שוודאי לא דבר כזה.

"בבקשה ממך", אמר המלח. "לכי עכשיו. אין לך מה להישאר כאן". היא הביטה בארנקה, מצאה עשרה דולר ושטר של דולר, היא נתנה לו את העשירייה. "אני אבזבז את זה על שתייה", אמר.

"תזכור את החברים שלך", אמר בעל דלקת הפרקים, עיניו בשטר.

"לעזאזל", אמר המלח. "למה לא חיכית עד שהוא ילך?"

אדיפה הביטה איך הוא מסתדר כדי למצוא לעצמו תנוחה נוחה על המזרן. הזיכרון הממולא הזה. סעיף א'...

"תן לי סיגריה, רמירֵז", אמר המלח. "אני יודע שיש לך".

זה יקרה היום? "רמירז", זעקה. בעל דלקת הפרקים סובב את מבטו על צווארו החלוד. "הוא ימות", אמרה.

"מי לא?" אמר רמירז.

היא נזכרה בג'ון נפסטיס שדיבר על המכונה שלו ועל הרס עצום של מידע. כך כאשר המזרן הזה יתלקח סביב המלח, בלוויה הוויקינגית שלו: אותן שנים מבוזבזות שנאגרו, הוצפנו, מוות מוקדם, התייסרות, התפוררותה הבטוחה של התקווה, חותמם של כל הגברים שישנו עליו, היו חייהם כאשר היו, יחדלו באמת ובתמים להתקיים, לנצח, כאשר המזרן יישרף. היא בהתה בו בפליאה. כאילו גילתה זה עתה את התהליך הבלתי הפיך. הדהים אותה לחשוב שהרבה כל-כך עלול לרדת לטמיון, אפילו כמות ההזיות השייכת למלח בלבד, שלא יותירו כל עקבות בעולם. היא ידעה, מפני שחיבקה אותו, שהוא סובל מ-[DTs.[1 מאחורי ראשי התיבות הייתה מטפורה, דֵליריוּם טרֵמֵנס, מחיקת תלמים רועדת בלהב מחרשת התודעה. הקדוש שמימיו מדליקים מנורות, מגיד עתידות שזיכרונו הבוגד בו הוא הבל פיו של האל, הפרנואיד האמיתי שהכול אצלו מאורגן בספֵרות שמחות או מאיימות סביב הדופק המרכזי של עצמו, החולם שחידודי לשונו מפשפשים בנקָבות ובמנהרות נושנות ומצחינות של אמת, כולם פועלים באותה רלוונטיות מיוחדת למילה או לכל דבר שהמילה נועדה לחצוץ מפניו כדי לגונן עלינו. פעולת המטפורה היא אפוא הידפקות על האמת וגם שקר, תלוי היכן נמצאים: בפנים, מוגנים, או בחוץ, אבודים. אדיפה לא ידעה היכן היא נמצאת. רועדת, מחוקת תלמים, היא החליקה לצדדים, חרקה חזרה אל העבר על פני חריצי השנים, ושמעה שוב את קולו הרציני, הגבוה, של השני או השלישי באהובי הקולג' שלה, ריי גלוֹזינְג"...

[1] דליריום טרמנס: פסיכוזה הנגרמת בעקבות גמילה מאלכוהוליזם, ומאפייניה – רעד, הזעה, חרדות והזיות.

לדף של הספר באתר הוצאת רסלינג, סדרת ושתי >>

תכנים דומים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פנים אל פנים – אמהות, אלימות ועיר מקלט

[שיח גלריה בתערוכה "פנים אל פנים" של צביקה לחמן]
שישי | 16.2.24 | 11:00, המשכן לאמנות עין חרוד. 
בשיח הגלריה נדבר על רוך וקושי, "אגדה והלכה" ומתח בין חידת היצירה הפותחת לבין החוק החורץ דין למוות וחיים, כפי שמשתקפים מיצירותיו של לחמן.
המפגש יהיה בעל אופי נסיוני, בהשראת התלמוד, פתוח לשיחה בעל פה ביני ובין (הפסלים) והקהל. 
את שיח הגלריה תפתח ד"ר גבי מן שתדבר על הרלוונטיות של מצבים שנעים בין ידיעה ללא-ידיעה ושמחלצים זיכרונות של אסונות קודמים מתוך תהומות השכחה.

"בין חיים לחיים"

[שיחה בעקבות ספרה של אסתר אורנר]

שני | 18.3.24 | 19:00 | Palais des Thés דיזנגוף 131 תל אביב בהשתתפות ריטה קוגן ועדי שורק. לפגוש את אסתר זו תמיד הזדמנות לחכמה ולחום, להיות עדה ליכולתה הנדירה לדבר בפיקחון ובהומור על כאבים גדולים מנשוא, לשזור בספרות את פרטי הפרטים של היומיום, ואני מצפה לשיחה הזו במיוחד.

ונציה

"איש אינו יודע כיצד החלה הקטטה המחרידה שקטלה את העיר וגרמה לה לשקוע לפני כחודש. כיצד נפלו מאות אנשים אל תוך התעלות, מתכתשים על הסירות, רומסים גונדוליירים חסונים, דוחסים עקבים, קצה מטרייה, תולשים שיער, בוטשים זה בפני זה, דוחקים ובועטים ומתיזים, נצמדים, מתנשמים. אך אמש עלה מן התהום פנקס רשימות השופך אור חדש על האירועים"
[הסיפור ראה אור בהוצאת תרסט, סדרת הקונטרסים. מוזמנות ומוזמנים לקרוא]

פגיעה מגדרית במלחמה, סופרות וחוקרות קוראות יחד - הזמנה

[הזמנה לאירוע היום – בזום או פיזית – יום ד' 22.11.23 16:00] סופרות וחוקרות, בעקבות פגיעה מגדרית במלחמה.
בין המשתתפות אילנה ברנשטיין, ענבל אשל כהנסקי, זמירה פורן, עדנה שמש. אני אקרא בו את הסיפור "אם ובת ומלחמה" שנכתב לפני כמה שנים ולצערי הפך עכשווי.

אנשים ומלאכים, לקראת כנס "מלאכים בשמי תל אביב - צילום וההוויה הנסתרת"

הנה, האיש עם שתי-עגלות-הקניות-העמוסות-בשקיות-ריקות, עדיין כאן. וזו שתלתה כביסה בשדרות רוטשילד עברה עוד לילה בלא פגע. וזה שצועק ומבקש שקל מיושבי בתי הקפה בכיכר הבימה שב למעגלי צעקותיו.

לא רק בגלל ההקלה שהם ניצלו שוב, אני חשה את תחושת הנס. אלא שהימצאותם מגנה על העיר מפני אלימותה, מגנה על העיר מפני רצונה להיטהר טיהור מסוכן, מגנה על העיר מפני התייפייפות משכיחה, מבעיתה, השוכחת את האנושי בחולשותיו ודוחקת אותו הרחק ממנה.

בכנס המתקרב, חשבתי ללכת מחסרי הבית אל האנשים-מלאכים של מיכל רובנר, אותן פיגורות נטולות פנים "טרשיות" כלשונה של רובנר, שבכל זאת מותירות בנו רושם מיוחד ונוגעות ללב. הן מעלות תהיות ביחס לשייכות ולאנונימיות, להמוניות ולקירבה. אחשוב על צילום ועל כתב, מה מתירה לי ההתבוננות של הכותבת, הלא מצלמת? מה אוסרת על עצמה רובנר המצלמת? ולהפך, למה היא נעתרת?