פה ושם  עדי שורק

נתן

 

עורך: עודד וולקשטיין, 2018, הוצאת כתר.
מועמד פרס ספיר, שנת 2019.

נתן, איש עסקים מצליח שאיבד את פרנסתו והסתבך בחובות כבדים, משאיר את משפחתו בישראל ונוסע לאמריקה לחפש עבודה. הוא ישן אצל ידיד בברוקלין וחולם להתקבל לריאיון אצל איל ההון האל גריפית', שבכוחו – כך מספרים לו – לשנות הכל.

אבל הדרך ללשכתו של האל גריפית מסתבכת והולכת. ובינתיים נתן, שלא היו לו מילים בלוויית אביו, משוטט ברחבי ניו יורק, הזוכה בספר זה לדיוקן בלתי נשכח, והיא ממציאה לו מילים שלא ידע מעולם.

מעט מעט מפליג נתן מכל אחיזותיו, ונאסף לזיכרונות שלא היו שלו, ובכל זאת הוא מכיר בהם את חותמן של השתיקות שאפפו אותו מאז ומעולם. מפינת רחוב אחת לאחרת, מספסל לספסל, נקרא נתן אל מפתחם של סיפורים עתיקים ומחדש אותם בעלילותיו שלו: האיש שרוּשש ממעשים וממעשיות, נעשה בבלי דעת למספר. העברית של עדי שֹורק מתחקה אחר הגלגול הזה ככל שהיא פושטת ולובשת אקלימים ונגינות שהורחקו אל שוליה של ההוויה הישראלית, ומתנבאת על תולדותיה הנשכחות במעשה-מרכבה קבצני נהדר.

"נתן" הוא ספרה הרביעי של עדי שֹורק. ספריה הקודמים – "לפעמים מאבדים אנשים", "תיירות פנים" ו"שבע מטרוניתות" (הוצאת ידיעות ספרים) - זכו לשבחי הביקורת והתקבלו כיצירות נועזות וייחודיות.

דף הספר בהוצאת כתר >>

"ספר חכם המאתגר את קוראיו" ביקורת מאת יוני לבנה, YNET >>

------------------------------------------------------------------------------

לפעמים מאבדים אנשים 

 

עורכת: נוית בראל, 2013, הוצאת ידיעות ספרים.
זוכה פרס לייב גולדברג ליצירה ספרותית, 2012. 

הספר נפתח בנובלה ששמה "לפעמים מאבדים אנשים" - על הוויה תלושה של אשה צעירה הכמהה למצוא חברה אבודה ומעלה, בתוך כך, שאלות ביחס לקרבה ואובדן. הנובלה, הכתובה במקצב תחבירי אינטנסיבי ומוסיקלי, מנגידה בין משלב מרוחק-משועשע במקצת לתכנים רויי כאב.  המשך הספר מורכב מסיפורים קצרים, חלקם קצרצרים, היוצרים שמיכת טלאים תמטית, הנעה בין חסר-הבית לביתיות. למרות העובדה שכל סיפור עומד בפני עצמו, סיפורים רבים נשזרים אלו באלו – לעתים כסיפור המשך, לעיתים כסיפור מקביל, או כזה המשלים מהלך מסויים שהחל בסיפור קודם.

 בין הסיפורים: "ליד הים" – תאור שלושה מפגשים ליד הים בתל-אביב: האחד בין אם ובנה הקטן הרוקד לצלילי חליל של נגן רחוב. הקטע מתאר את תודעת האם הנעה בין שמחה לבין דחיה ביחס לריקודו של בנה; המפגש השני הוא בין הדוברת לבין שלושה חסרי-בית ואילו השלישי מתקיים בין הדוברת לדמויות על סף התמקמות, שזהותן אינה ברורה והן מכוסות בד מוזהב. "חתול" – על יכולת ואי-יכולת לטפל, "איך גליה קמה משנתה ומיד נעמדת" – סיפור על רגע הקימה של גליה התינוקת ועל רגע מקביל של קימה משינה עמוקה אצל אמה, "שבלולים" – על המפגש עם חיים ומוות בשדה קוצים שבו אוספים הדוברת ובנה שבלולים ומביאים אותם לביתם, "נער צל" – מפגש של הדוברת ברחוב עם נער ערבי והחשש שבעיניו, "פליטה", "ר' הלבנה", "איש-יונה" – דיוקנאות של חסרי בית ויכולת התקשורת או אי-התקשורת עמם, "ריקודו של דג הזהרון" – על זכרון של קרבה נדירה בין אם וביתה, "ערבים" ו"סיפור (פשוט)" – על מפגש עם שני כפרים ערבים נטושים המשולבים כעת כחלק ממושב ושכונה חדשה, שבאחד מהם עובדת הדוברת ואל השני מגיעה לחופשה משפחתית. המפגשים יוצרים הכרה מורכבת עם המציאות ומזמנים את מרחב הדמיון לסייע.

דף הספר באתר ידיעות ספרים >> 

העין הרושמת של עדי שורק, ביקורת מאת עינת יקיר, הארץ >>

* צילום הכריכה: נועה צדקה, "במטבח של עדי", 2013

------------------------------------------------------------------------------

תיירות פנים

 

עורכת: מיכל בן-נפתלי, 2005, הוצאת ידיעות ספרים.

קובץ סיפורים הכולל, נוסף לסיפורים נוספים, שלושה מחזורי-מילון בשם "אלף-בית תל-אביב", "אלף-בית אשה" ו"אלף-בית חיפה" המשרטטים תנועה שרירותית – מילונית - בין סיפורים קצרצרים. הסיפורים קשורים-לא-קשורים זה בזה וטווים מארג אישי, אורבני ותרבותי שלעיתים ניתן לקשור בין קצותיו ולעיתים ניתן אך להבחין בהם.

שלושת המחזורים – כתובים על פי עקרונות אוליפייאניים ("סדנא לספרות פוטנציאלית" בה היו חברים ז'ורז' פרק, איטאלו קלווינו ואחרים) ולהם חוקי כתיבה ברורים, שהומצאו לצורך כתיבתם בלבד[1].

סיפורים נוספים המהווים חלק ממרקמו של הספר נעים בין דמדומי הזכרון, החוויה האמנותית והחלום ונסובים סביב הופעת ג'אז אינטימית ("שושנים"), שפן גדול המבקש עזרה במציאת אשתו, התרנגולת ("העולם כסרט מצוייר"), טריפטיך הנסוב סביב דימוי הגוף של ילדה ואשה בשלוש סיטואציות שונות ("טריפטיכון") וחלום אימה קפקאי-משפחתי ("חלום אמריקאי").

הספר, הנגמר ללא נקודה, מהווה מסע פנימי בשבילי תודעה והוויה ונע בין האישי לציבורי כאשר הקרבה האינטימית נשמרת כל העת, אך גם מרוסנת בידי האיפוק הצורני המשחקי-שרירותי שהציבה לעצמה המחברת.

לדף הספר בחנות "המגדלור" >>

קטעים מתוך "תיירות פנים", באתר "טקסט" >>

------------------------------------------------------------------------------

חללים 

 

2004, סדרת ושתי, הוצאת רסלינג.

הנובלה עוסקת בחללים בזמן בנייתם ובדמויות הפועלות בהם. הסיפור, המתאר שבועיים בחיי הדוברת העוסקת למחייתה בצביעה אמנותית, מתרחש במגדלי עזריאלי (גורדי שחקים במרכז תל אביב שבבסיסם קניון) ובוילות הנבנות בפריפריה. הדמויות המאכלסות אותו הן בעלות בית, פועלים, ארכיטקט וצבעית. הסיפור מורכב כצמה של נרטיבים משתלבים, ומאפיינים אותו מעברים בין משלב סיפורי למשלב הגותי. הדוברת עדה ושותפה למפגשים ולהתקלויות של הדמויות השונות זו בזו. בקניון הבלתי גמור מתפעלת הדוברת מהמראה המפעים של בניין בלתי גמור, אך גם עומדת על זעמם של רצפים אשר ארכיטקט ובעלת חנות דורכים מבלי משים על המרצפות שאך הונחו, על מצוקת הפועלים הרבים שאין עבורם שרותים מסודרים, על המבט המתנשא של הארכיטקט המשולח גם כלפיה. בנוסף, נוצר מפגש טעון ורב מתח בינה ובין שני פועלים ערבים, הסוחבים עמוד שיש כבד ואשר בעודה בוהה בחלל המרשים, היא נתקלת בהם וגורמת להם לקושי ואף לפציעה.

במקביל – מתוארות סיטואציות שונות של מפגשים עם בעלותיהן של "בתי מידות" שבתוכם היא עובדת גם כן. באחת מהן עדה הדוברת למסירת בגדים משומשים לפועלים הנבוכים, באחרת היא עדה לבדידותה של אשה שוויתרה על יצירתיותה וממתינה בחידלון לבעלה העשיר והמנוכר ובשלישית היא עדה ליחס הטעון בין בעלת בית נאורה ונעימה ובין עוזרת הבית והגנן.

הטקסט תופש, בדחיסות ובמקצב ייחודיים, פכים לא מעטים של החברה הישראלית וחלליה.

* הנובלה מופיעה כחלק מהספר "חללים, שדות-תעופה, קניון" הכולל גם שתי מסות - מאת עידן צבעוני ועודד מנדה-לוי.

לדף הספר באתר "רסלינג" >>

אזור דמדומים של זמן, מרחב, אשליה - ביקורת מאת עמרי הרצוג, הארץ >>

------------------------------------------------------------------------------

שבע מטרוניתות

 

עורכת: לילי פרי, 2001, הוצאת ידיעות ספרים.
זוכה המקום השני בפרס מוזס לכתב יד, 2000. 

הרומן משלב באופן פרגמנטרי זכרונות ילדות של דמות בשם ע' עם מהלך עלילה סוריאליסטי שבו מבקשת בחורה צעירה לצלם סרט בדרום תל-אביב, בעזרת צוות המורכב משכנים בלתי מיומנים ועוברות אורח משונות, שבע מטרוניתות, המבקשות לעצמן במה.

הרומן בנוי משזירה של שני נארטיבים מקבילים שאינם קשורים לכאורה. בכל נארטיב מתואר המרחב התודעתי של דמות אחרת – אוה, או "אני", המתארת בגוף ראשון את הווייתה כאשה צעירה, המנסה ליצור סרט בדרום תל אביב ו-ע', המתוארת בגוף שלישי, כתודעת ילדות מתעתעת שכמו צפה ממעמקים.

"אני" היא אשה בעלת רגישויות אנושיות ואינטלקטואליות רחבות, הפועלת במעין מחוות קולנוע סוריאליסטית ובלתי מעשית כדי להקים קונסטרוקציה של סיפור, ששחקניו הנם שכן בלתי מיומן במלאכת המשחק בשם מקסים, אחותו של מקסים, איגנץ הגמד שהשתרבב מן הרומן של ש"י עגנון "אורח נטה ללון" וכמובן, שבע מטרוניתות – דמויות שהגיעו למקום הצילומים ותובעות תפקיד הולם.

אט אט מתחילים החוטים להקשר. סיפורה של ע' מוביל אל רגעי קריסה, שבהם היא מאושפזת במחלקת ילדים בבית-חולים בחיפה, בשל אי-יכולת בלתי מוסברת ללכת. גם הסרט של "אני" אינו מצליח להווצר והיא משנה את מטרתה ליצירת מיצב ויזואלי העוטף את בניין מגוריה ומורכב מפיסות הסיטואציות בסרטה, ואף מתמונות של הרהוריה שפותחו באופן לא צפוי והתגלו כדימוי. המיצב אינו אלא השלמה של מהלך המאפשר ל"אני" לנסוע לבית-חולים בחיפה, בית חולים שבו, מסתבר, שהתה תקופת מה כילדה.

את הכל עוטף סיפור מסגרת שבו הספר, ההולך ונוצר, הופך לבסוף לבית. 

דף הספר בחנות "המגדלור" >>


[1] לכל אות עברית מוקצה ערך אחד, כאשר אורך הערך מותנה במיקומו האלף-ביתי. כך, למשל, יכילו הערכים באות א' (אלנבי ב"אלף-בית תל-אביב", אהבה ב"אלף-בית אשה" ואומגה ב"אלף-בית חיפה") עד 10 מילים בשורה אחת. באות ב' עד 20 מילים, שתי שורות, כאשר השורה הראשונה חייבת להיות בת 10 מילים. באות ג' עד 30 מילים, 3 שורות, כאשר בשורה הראשונה והשניה חייבות להיות בדיוק 10 מילים וכך הלאה עד ת'.

עקרון הספירה מצוי תחת פני השטח של הערכים ההולכים ומתעצמים בהיקפם בכל מחזור. ניתן לקרוא את המחזרים ללא ידיעת חוקיות זו כלל.

 

 

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *