פה ושם  עדי שורק

שבלולים

[מתוך "לפעמים מאבדים אנשים"]

על הגבעה בשדה שמצאנו בין לבין, צומחים שבלולים על קוצים שכבר עבר זמנם, לקראת החורף.

קוצי תחרה ערופים מתגוללים כשארית של נסיכוּת בוהקת. מכאן נראה הקיץ מפואר ורך, שלא כמו שהרגיש בזמן אמת אכזר, קוֹפח.
שבלולים משמחים את בני והוא סוטה מן השביל, לבדוק את הפרחים הלבנים שטיפסו בעשרות על גבעול צהוב נוקשה. הוא אוסף כמה בידיו, "רק את המתים" הוא מטעים במלעיל, ומדי פעם מציע שניקח גם אחרים.

למחרת צמחו על הספרים כמה שבלולים שחשבנו למתים. אספנו אותם בזהירות ושחררנו בגינה. אמנם לא מדובר באותו בית גידול, חשבתי לעצמי, אבל זה הטוב ביותר שאנחנו יכולים כרגע לעשות עבורם.

ובלילה חלמתי על שבלולימתים שנדמו לגולגולות צעצוע והמחושים שלהם נעו לצדדים, כמו בשיר עצוב של סיימון וגרפונקל, כשהקהל מניע את ידיו עם נרות. ורק כשהתעוררתי חשבתי על כך שזה מוזר, שהמחושים שלהם נעו והם מתים ורציתי לבדוק שוב ונכנסתי למערה ההיא שבני מתעניין בה כל כך ושאלתי. ואמרו לי ששם יש רוח. והרוח מאפשרת להם לנוע למרות הכול. ובכל זאת הקשיתי ואמרתי שאני יודעת שכאשר שבלול מת הוא מתייבש ונשאר רק בית ושבית הוא כמו שלד שלו, או מה שמסמן שלד, ואמרו שנכון, שככה זה בדרך כלל, אבל במערה זה אחרת.

וכשיצאתי חשבתי פעם נוספת על כך שכאשר שבלול מת נותר הבית שלו והבית חלק מהגוף. ועל כך שפעם גם אני הייתי כמו שבלול, והיה לי רק ריר

תכנים דומים

10 תגובות

  1. הי עדי,
    הקטע הרגיש הזה הדהד אצלי את ההתבוננות בתנועות בעלי החיים האופיינית לספריו של וו.ג. זבאלד, אבל לפני הכל תודה על מסירת התנועה של כל החיים בין חיוּת ובין מוות, האוגדת ואוגרת ממילא בכל רגע נוקף את אבדנם העתידי, הווה ממושך שפתאום מהבהב וחדל. לעתים אנחנו שבלולים, עתים עשים, עתים מכוניות מירוץ. אפשר גם שבלולים שאיבדו את קונכייתם.

  2. שלום שועי, אני מסכימה לגמרי עם התיאור שלך את התנודות בין שקט ותאוצה... לפעמים אני משתאה מהיכולת הזו לעבור ממצב למצב

  3. הי עדי,
    מאוד אהבתי את הקשר שיצרת בין השבלול לבין ספירלת החיים, הדורות. את ההתבוננות והאסוציאטיבית- סובייקטיבי שלך עליו. אהבתי גם לראות מוטיבים חוזרים או הדים הקיימים גם ב"חמציצים": תיאורי זהות, אוטוביוגרפיה אישית ומשפחתית, היוצאים מתוך התבוננות בטבע. מוצאת חן בעני כותרת הספר, "לפעמים מאבדים אנשים"- מרגישה לי כ דה- דרמטיזציה או השלמה עם כאב של אובדן...

    1. רחל, ריגשת אותי מאוד בדברייך, ואני שמחה על ההקשר הרחב יותר שאת רואה בין הסיפור הזה והסביבה של הכתיבה שהוא שייך אליה, תודה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פנים אל פנים – אמהות, אלימות ועיר מקלט

[שיח גלריה בתערוכה "פנים אל פנים" של צביקה לחמן]
שישי | 16.2.24 | 11:00, המשכן לאמנות עין חרוד. 
בשיח הגלריה נדבר על רוך וקושי, "אגדה והלכה" ומתח בין חידת היצירה הפותחת לבין החוק החורץ דין למוות וחיים, כפי שמשתקפים מיצירותיו של לחמן.
המפגש יהיה בעל אופי נסיוני, בהשראת התלמוד, פתוח לשיחה בעל פה ביני ובין (הפסלים) והקהל. 
את שיח הגלריה תפתח ד"ר גבי מן שתדבר על הרלוונטיות של מצבים שנעים בין ידיעה ללא-ידיעה ושמחלצים זיכרונות של אסונות קודמים מתוך תהומות השכחה.

"בין חיים לחיים"

[שיחה בעקבות ספרה של אסתר אורנר]

שני | 18.3.24 | 19:00 | Palais des Thés דיזנגוף 131 תל אביב בהשתתפות ריטה קוגן ועדי שורק. לפגוש את אסתר זו תמיד הזדמנות לחכמה ולחום, להיות עדה ליכולתה הנדירה לדבר בפיקחון ובהומור על כאבים גדולים מנשוא, לשזור בספרות את פרטי הפרטים של היומיום, ואני מצפה לשיחה הזו במיוחד.

ונציה

"איש אינו יודע כיצד החלה הקטטה המחרידה שקטלה את העיר וגרמה לה לשקוע לפני כחודש. כיצד נפלו מאות אנשים אל תוך התעלות, מתכתשים על הסירות, רומסים גונדוליירים חסונים, דוחסים עקבים, קצה מטרייה, תולשים שיער, בוטשים זה בפני זה, דוחקים ובועטים ומתיזים, נצמדים, מתנשמים. אך אמש עלה מן התהום פנקס רשימות השופך אור חדש על האירועים"
[הסיפור ראה אור בהוצאת תרסט, סדרת הקונטרסים. מוזמנות ומוזמנים לקרוא]

פגיעה מגדרית במלחמה, סופרות וחוקרות קוראות יחד - הזמנה

[הזמנה לאירוע היום – בזום או פיזית – יום ד' 22.11.23 16:00] סופרות וחוקרות, בעקבות פגיעה מגדרית במלחמה.
בין המשתתפות אילנה ברנשטיין, ענבל אשל כהנסקי, זמירה פורן, עדנה שמש. אני אקרא בו את הסיפור "אם ובת ומלחמה" שנכתב לפני כמה שנים ולצערי הפך עכשווי.

אנשים ומלאכים, לקראת כנס "מלאכים בשמי תל אביב - צילום וההוויה הנסתרת"

הנה, האיש עם שתי-עגלות-הקניות-העמוסות-בשקיות-ריקות, עדיין כאן. וזו שתלתה כביסה בשדרות רוטשילד עברה עוד לילה בלא פגע. וזה שצועק ומבקש שקל מיושבי בתי הקפה בכיכר הבימה שב למעגלי צעקותיו.

לא רק בגלל ההקלה שהם ניצלו שוב, אני חשה את תחושת הנס. אלא שהימצאותם מגנה על העיר מפני אלימותה, מגנה על העיר מפני רצונה להיטהר טיהור מסוכן, מגנה על העיר מפני התייפייפות משכיחה, מבעיתה, השוכחת את האנושי בחולשותיו ודוחקת אותו הרחק ממנה.

בכנס המתקרב, חשבתי ללכת מחסרי הבית אל האנשים-מלאכים של מיכל רובנר, אותן פיגורות נטולות פנים "טרשיות" כלשונה של רובנר, שבכל זאת מותירות בנו רושם מיוחד ונוגעות ללב. הן מעלות תהיות ביחס לשייכות ולאנונימיות, להמוניות ולקירבה. אחשוב על צילום ועל כתב, מה מתירה לי ההתבוננות של הכותבת, הלא מצלמת? מה אוסרת על עצמה רובנר המצלמת? ולהפך, למה היא נעתרת?