פה ושם  עדי שורק

בין ישראל וניו-יורק, כתיבה ממרחק וקירבה – הזמנה לערב על ספרות וקולנוע

יקרות ויקרים, אשמח בבואכם: יום ה', 24/1/2019, 19:00, בית-אריאלה, תל אביב
בהשתתפות: דורית רביניאן, נוח סטולמן, עדי שֹורק
מנחה: ליאת אלקיים
וידאו ארט: דנה לוי

ספריית בית אריאלה, שדרות שאול המלך 25, תל אביב – הכניסה חופשית

פרטי האירוע בפייסבוק >>

ישראלים בניו יורק כותבים ספרות וקולנוע על ההוויה הישראלית: נדבר על ניו-יורק כמרחב ספרותי רחוק-קרוב, שבמסגרתו אפשר להתייחס באופן אחר, נועז יותר, להוויה הישראלית. האם דווקא ממרחק ניתן לחוש בעוצמה ניחוחות, מקומות, אנשים, מרקמי חיים?

city grid
City grid

דורית רביניאן תשוחח על ספרה "גדר חיה", שעלילתו מתרחשת בניו-יורק. מסופר בו על יחסי אהבה הנרקמים בין ישראלית ופלסטיני בעיר הזרה, שדווקא בה יכלו להרגיש קרובים; ובכל זאת, אהבתם מסתיימת באופן טראגי. האם רק ניו-יורק יכולה להיות "תפאורה" לאהבה כזו? ואם כן – האם בעצם מדובר באהבה לא אפשרית, שאיננה יכולה להחזיק מעמד במרחב המסוכסך שאנו חיים בו, או שאולי ההרחקה הספרותית לניו-יורק מאפשרת להתקרב כאן, בעברית-ערבית בישראל?

עדי שֹורק תשוחח על ספרה "נתן", שמתרחש בין רחובותיה של ניו-יורק. שם מוצא את עצמו נתן – ישראלי מצליח שהסתבך בחובות – משוטט ברחובות העיר, בסף חוסר בית, מראיון עבודה אחד למשנהו. מסופר בו על הגירה, עוני בליבו של השפע, ומגע עם זרות. וגם על היחס שבין הישראלי ליהודי הנודד – איך דווקא במסע ספרותי לניו-יורק אפשר היה לחפש לעברית גיוון – ולערב בין חילוניות ודתיות, בין אוונגרד ותפילות עתיקות.

דורית רביניאן ועדי שֹורק, שכתבו את הספרים בעודן בתל-אביב – ידברו על ניו-יורק כמרחב ספרותי רחוק-קרוב, שבמסגרתו אפשר להתייחס באופן אחר, נועז יותר, להוויה הישראלית.

נח סטולמן, תסריטאי שהתגורר בניו-יורק 14 שנים – יספר על סדרת הטלויזיה "תמרות עשן" שאותה יצר. הסדרה, שמתרחשת ברמת הגולן, נכתבה בידי נח סטולמן בספריה בברוקלין. האם דווקא ממרחק יכול היה לחוש בעוצמה את הניחוחות, המקומות, האנשים וההוויות של הצפון הישראלי? באיזה אופן השפיעו החיים באמריקה על סדרה ישראלית? האם הכת הסהרורית שמככבת ב"תמרות עשן" היא תוצאה של עירוב בין "פה" ו"שם"?

את השיח תנחה העיתונאית והסופרת ליאת אלקיים, הכותבת את הטור "טיסות נכנסות / טיסות יוצאות" (הארץ). היא תשאל מה מתווסף לקיום בין ישראל וניו-יורק מתוך הכניסות והיציאות, נדודים שמבקשים ליצור בית עשיר (אולי גם יציב יותר) מתוך שהוא מצליח להיות במגע גם עם סדקיו ופגמיו.

* השיחה תלווה בהקרנת עבודת הוידאו This Was Home של האמנית דנה לוי, ובקטעים מתוך הסדרה "תמרות עשן".

* האירוע ישודר בזמן אמת, באתר הפייסבוק של בית אריאלה

תכנים דומים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פנים אל פנים – אמהות, אלימות ועיר מקלט

[שיח גלריה בתערוכה "פנים אל פנים" של צביקה לחמן]
שישי | 16.2.24 | 11:00, המשכן לאמנות עין חרוד. 
בשיח הגלריה נדבר על רוך וקושי, "אגדה והלכה" ומתח בין חידת היצירה הפותחת לבין החוק החורץ דין למוות וחיים, כפי שמשתקפים מיצירותיו של לחמן.
המפגש יהיה בעל אופי נסיוני, בהשראת התלמוד, פתוח לשיחה בעל פה ביני ובין (הפסלים) והקהל. 
את שיח הגלריה תפתח ד"ר גבי מן שתדבר על הרלוונטיות של מצבים שנעים בין ידיעה ללא-ידיעה ושמחלצים זיכרונות של אסונות קודמים מתוך תהומות השכחה.

"בין חיים לחיים"

[שיחה בעקבות ספרה של אסתר אורנר]

שני | 18.3.24 | 19:00 | Palais des Thés דיזנגוף 131 תל אביב בהשתתפות ריטה קוגן ועדי שורק. לפגוש את אסתר זו תמיד הזדמנות לחכמה ולחום, להיות עדה ליכולתה הנדירה לדבר בפיקחון ובהומור על כאבים גדולים מנשוא, לשזור בספרות את פרטי הפרטים של היומיום, ואני מצפה לשיחה הזו במיוחד.

ונציה

"איש אינו יודע כיצד החלה הקטטה המחרידה שקטלה את העיר וגרמה לה לשקוע לפני כחודש. כיצד נפלו מאות אנשים אל תוך התעלות, מתכתשים על הסירות, רומסים גונדוליירים חסונים, דוחסים עקבים, קצה מטרייה, תולשים שיער, בוטשים זה בפני זה, דוחקים ובועטים ומתיזים, נצמדים, מתנשמים. אך אמש עלה מן התהום פנקס רשימות השופך אור חדש על האירועים"
[הסיפור ראה אור בהוצאת תרסט, סדרת הקונטרסים. מוזמנות ומוזמנים לקרוא]

פגיעה מגדרית במלחמה, סופרות וחוקרות קוראות יחד - הזמנה

[הזמנה לאירוע היום – בזום או פיזית – יום ד' 22.11.23 16:00] סופרות וחוקרות, בעקבות פגיעה מגדרית במלחמה.
בין המשתתפות אילנה ברנשטיין, ענבל אשל כהנסקי, זמירה פורן, עדנה שמש. אני אקרא בו את הסיפור "אם ובת ומלחמה" שנכתב לפני כמה שנים ולצערי הפך עכשווי.

אנשים ומלאכים, לקראת כנס "מלאכים בשמי תל אביב - צילום וההוויה הנסתרת"

הנה, האיש עם שתי-עגלות-הקניות-העמוסות-בשקיות-ריקות, עדיין כאן. וזו שתלתה כביסה בשדרות רוטשילד עברה עוד לילה בלא פגע. וזה שצועק ומבקש שקל מיושבי בתי הקפה בכיכר הבימה שב למעגלי צעקותיו.

לא רק בגלל ההקלה שהם ניצלו שוב, אני חשה את תחושת הנס. אלא שהימצאותם מגנה על העיר מפני אלימותה, מגנה על העיר מפני רצונה להיטהר טיהור מסוכן, מגנה על העיר מפני התייפייפות משכיחה, מבעיתה, השוכחת את האנושי בחולשותיו ודוחקת אותו הרחק ממנה.

בכנס המתקרב, חשבתי ללכת מחסרי הבית אל האנשים-מלאכים של מיכל רובנר, אותן פיגורות נטולות פנים "טרשיות" כלשונה של רובנר, שבכל זאת מותירות בנו רושם מיוחד ונוגעות ללב. הן מעלות תהיות ביחס לשייכות ולאנונימיות, להמוניות ולקירבה. אחשוב על צילום ועל כתב, מה מתירה לי ההתבוננות של הכותבת, הלא מצלמת? מה אוסרת על עצמה רובנר המצלמת? ולהפך, למה היא נעתרת?