פה ושם  עדי שורק

מהלך של העתקה

לפני כחודש הגעתי להשקה של הספר שירי הקודש של משה אבן עזרא. פרופסור ישראל לוין ופרופסור טובה רוזן, מורתי וידידתי, ערכו וכינסו וההדירו, והגעתי לשמוח בשמחה.

זה היה יום גדוש מאוד שלא אפשר לי להגיע אלא לסופו של האירוע, הישר לדברי החתימה והתודה של פרופסור ישראל לוין, ואולי משום כך, משום שלא הייתי עמוסה בדברי אחרים, יכולתי לשמוע אותו אומר דברים שכבר אמורים היו להיות ידועים (שהרי נכחתי בעבר בלא מעט שיעורים שעסקו בשירת ימי-הביניים) כאילו היו טריים, כמעט ראשוניים. יכול להיות שגם עייפותי תרמה למצב הריכוז המיוחד הזה.

ואולי הדברים היו כך משום שפרופסור לוין, איש שעבר את גיל תשעים, עמד בפנים מאירות וסיפר על העת שבה הפיח חיים בכתבי יד עתיקים, ששרדו קיפולים וקריעות ושבירות. והיה מעניין לראות את האיש הזה, שכבר אינו צעיר, מספר כאילו היה זה עכשיו, על אותם ניירות קמוטים ועל האופן שבו הפיח בהם חיים באוקספורד, שם הם מאוכסנים.
ובמעמד היה מן המתח שבין קץ ושחרית.

בין השאר הזכיר פרופסור לוין כיצד משורר נהג לכתוב את שירו על נייר בחצרו של נדיב ואז להראותו לשניים מידידיו. השניים ביקשו את רשותו להעתיק את השיר ולהראותו לידידיהם. כל אחד הראה את השיר לשני ידידים נוספים, שבתורם ביקשו רשות להעתיק ולהראותו לידידים אחרים. וכך הופץ באותם הימים שיר.
יום אחד נדד אחד הידידים לעיר אחרת והביא דבר-מה חדש לעיר, סיפר פרופסור לוין  – שיר מועתק שכתב משורר דגול, כמו למשל  "ציון הלא תשאלי", אמר, ואלו חדשות גדולות אלו היו הוסיף,
ועיניו הביטו אל הקהל.
אחר כך סיפר וסיפר שוב בווריאציות, על כתבים עתיקים של שירי ימי הביניים שבהם טיפל, שמהם העתיק ושאותם ההדיר (יש לישר דף מקופל, לחבר דף שבור [דף שבור, אמר] להשלים אות מחוקה, מילה חסרה. יש לשורר, יש להשוות למקורות אחרים, יש לסמן מקומות שנותרו לא ברורים, יש לכנס – הדברים הרי כה פזורים).

לאחר שנחתם האירוע המשיכו דבריו לפעול בתוכי, וכאותם דברים שפוגשים קצה מחשבה שנותר לשוטט במצולות – משו דבריו של פרופסור לוין, לאחר זמן, את אותו קצה מחשבה שעמד לחמוק, דווקא ברגע של תובנה שקשורה הייתה בדבר-מה אחר.
*

כבר זמן מה שאני תוהה כיצד לתת ביטוי לטיולים טקסטואליים שאני עורכת. לא פרשנות מקיפה, לא תזה גדולה, אלא מעין תצלום של קריאה, של שהיה לרגע. של ביקור מחודש. מפגש.
והנה, בקראי לפני כמה ימים את אחרית הדבר של גידעון טיקוצקי ל"מכתבים מנסיעה מדומה", ובתוכה ציטוט מרתק מתוך ריאיון עם לאה גולדברג, עלה בדעתי רעיון – אעתיק את הקטע (ששבה את ליבי ונדמה היה לי ככזה שעליו לעמוד בפני עצמו) ואייחד לו רשומה.
אכתוב אותו כמו מחדש, במיקום אחר ולשם כך אחזור אל פעולת היד האוספת אות לאות ומעבירה הלאה. לא אצלם בטלפון חכם, לא אפעיל כפתורי copy-paste, אלא אלחץ על המקש המוביל לעוד מקש, אחוש בטקסט המועתק מן הדף המודפס אל הקובץ המוקלד. אהיה, באופן משונה מעט, בגובה האותיות עצמן, אהלך בנתיבן.

לידיה פלם מספרת כיצד פעלה לפני שכתבה על אודות צרור המכתבים של הוריה, כשבע מאות וחמישים מכתבים, שהיווה את התשתית לספרה "מכתבי אהבה בירושה"; היא כותבת כך: "התקדמתי לאט. פתחתי וקיפלתי את מכתביהם בזה אחר זה, נזהרת שלא לערבב ביניהם. הנחתי כל מכתב בקופסתו המקורית, לפי סדר כרונולוגי. פעלתי לאט ובזהירות, כמו בטקס תה. העתקתי בנאמנות את דבריהם במשך חודשים רבים" (עמ' 33).

דבר מה קורה בזמן שאנו מעתיקים, כבטקס תה. דבר מה שקשה לשערו במדוייק ואשר הדיוק, למעשה, זר לו, על אף שהוא מתייחד בדיוק בכך: לעקוב אחר אותיות שמישהו אחר כתב, ולהעתיקן בקפדנות. דבר-מה שניתן אולי לקרוא לו הפנמה, או הכנעה וגם, כיבוש - הפיכה לשלך במובן  מסויים, פעולה פיזית הנוגעת ברוחני ומעתיקה מן השדה האחד אל השני ולהפך (כמו אהבה?).

אעתיק אם כן במהלך החודשים הקרובים כמה קטעים מתוך טקסטים שאני קוראת או חוזרת לבקרם ואומר דבר-מה, לא באריכות [הפוסט הזה יהיה הארוך שבדברי].
מדי פעם אדווח דבר-מה מפעולת ההעתקה. כך אהיה לפרקים גם מציגה של טקסטים מועתקים (כלומר ידידה של כותביהם), וגם מעין אנתרופולוגית של פעולת ההעתקה.

ומעניין מה ניתן יהיה לגלות ממעשה ההשהיה הזה – הנעשה בעידן טכנולוגי. האם יתגלה, למשל, כי דבר-מה קורה כאשר נוצרות טעויות הדפסה, או כי כתיבה פורצת לפתע ממה שמועתק ומוסט אחרת? דברים שיהיה עליהם, כמובן, להמחק לשם שימור פעולת ההעתקה. ומה על זה שנמחק? האם יוותר מרחף, כבמעין חדר המתנה - ממתין להכתב באופן אחר או להדחק למצולות, הרחק, כאילו לא התרחש מעולם?

*

משסיים פרופסור ישראל לוין את דבריו, ניסיתי לדמיין את הזמן שבו שיר כמו "ציון הלא תשאלי" יכול היה לנדוד מיד ליד, מעיר אחת לאחרת, כמו חדשה המביאה עמה חידוש וידיעה, תחילה ליחידים, לידידים, ואז לרבים, מתיידדים.

עתה, עבור סופה של הרשומה, העתקתי אוֹת אחר אות שני בתים מתוך השיר.
הנה, אם כן, קטע משירו של יהודה הלוי שהוכנס לסדר קינות תשעה באב, לעיונכם, כראשית העתקה:

מתוך צִיּוֹן הֲלֹא תִשְאֲלִי | יהודה הלוי

אֵיךְ יֶעֱרַב לִי אֲכוֹל וּשְׁתוֹת בְּעֵת אֶחֱזֶה | כִּי יִסְחֲבוּ הַכְּלָבִים אֶת כְּפִירָיִךְ?

אוֹ אֵיךְ מְאוֹר יוֹם יְהִי מָתוֹק לְעֵינַי בְּעוֹד | אֶרְאֶה בְּפִי עֹרְבִים פּגְרֵי נְשָרָיִךְ?

כּוֹס הַיְגוֹנִים, לְאַט. הַרְפִּי מְעַט, כִּי כְּבָר | מָלְאוּ כְסָלַי וְנַפְשִי מַמְּרוֹרָיִךְ

עֵת אֶזְכְּרָה אָהֳלָה – אֶשְׁתֶּה חֲמָתֵךְ, וְאֶזְ | כֹּר אָהֳלִיבָה – וְאֶמְצֶה אֶת שְׁמָרָיִךְ

צִיּוֹן כְּלִילַת יֳפִי, אַהְבָה וְחֵן תִּקְשְׁרִי | מֵאָז וּבָךְ נִקְשְׁרוּ נַפְשׁוֹת חֲבֵרָיִךְ

הֵם הַשְֹמֵחִים לְשַׁלְוָתֵךְ וְהַכּוֹאֲבִים | עַל שֹוֹמֲמוּתֵךְ וּבוֹכִים עַל שְׁבָרָיִךְ

>> רשומת ההעתקה הבאה תיוחד לאנקדוטה שסיפרה לאה גולדברג בריאיון, ונדמתה לי כסיפור >>

תכנים דומים

4 תגובות

  1. עדי יקירה.

    רפרפתי בתחילה על המייל ששלחת. ולפתע על אף שראשי במקום אחר התחלתי לקרוא באופן
    מחייב.

    נזכרתי באהבתי משכבר הימים להעתיק קטעים מתוך שירה, פובליציסטיקה, פרוזה,
    למחברת עם כריכה קשה, כחלק ממעשי יומיום בנעוריי.

    ודבריך היפים ריגשו אותי. ודיברו מליבי. תודה.

    מעבר לאהבתי את ציון הלא תשאלי של יהודה הלוי. פעם אף שרתי בפני קהל את השיר
    בסדר פסח בקיבוץ אילות.

    מתגעגעת אבל לא מסוגלת להתפנות לכתיבה. כל כולי בהכנות לנסיעה . העבודות כבר
    יצאו לדרך...

    להת' דרורה

    _____

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פנים אל פנים – אמהות, אלימות ועיר מקלט

[שיח גלריה בתערוכה "פנים אל פנים" של צביקה לחמן]
שישי | 16.2.24 | 11:00, המשכן לאמנות עין חרוד. 
בשיח הגלריה נדבר על רוך וקושי, "אגדה והלכה" ומתח בין חידת היצירה הפותחת לבין החוק החורץ דין למוות וחיים, כפי שמשתקפים מיצירותיו של לחמן.
המפגש יהיה בעל אופי נסיוני, בהשראת התלמוד, פתוח לשיחה בעל פה ביני ובין (הפסלים) והקהל. 
את שיח הגלריה תפתח ד"ר גבי מן שתדבר על הרלוונטיות של מצבים שנעים בין ידיעה ללא-ידיעה ושמחלצים זיכרונות של אסונות קודמים מתוך תהומות השכחה.

"בין חיים לחיים"

[שיחה בעקבות ספרה של אסתר אורנר]

שני | 18.3.24 | 19:00 | Palais des Thés דיזנגוף 131 תל אביב בהשתתפות ריטה קוגן ועדי שורק. לפגוש את אסתר זו תמיד הזדמנות לחכמה ולחום, להיות עדה ליכולתה הנדירה לדבר בפיקחון ובהומור על כאבים גדולים מנשוא, לשזור בספרות את פרטי הפרטים של היומיום, ואני מצפה לשיחה הזו במיוחד.

ונציה

"איש אינו יודע כיצד החלה הקטטה המחרידה שקטלה את העיר וגרמה לה לשקוע לפני כחודש. כיצד נפלו מאות אנשים אל תוך התעלות, מתכתשים על הסירות, רומסים גונדוליירים חסונים, דוחסים עקבים, קצה מטרייה, תולשים שיער, בוטשים זה בפני זה, דוחקים ובועטים ומתיזים, נצמדים, מתנשמים. אך אמש עלה מן התהום פנקס רשימות השופך אור חדש על האירועים"
[הסיפור ראה אור בהוצאת תרסט, סדרת הקונטרסים. מוזמנות ומוזמנים לקרוא]

פגיעה מגדרית במלחמה, סופרות וחוקרות קוראות יחד - הזמנה

[הזמנה לאירוע היום – בזום או פיזית – יום ד' 22.11.23 16:00] סופרות וחוקרות, בעקבות פגיעה מגדרית במלחמה.
בין המשתתפות אילנה ברנשטיין, ענבל אשל כהנסקי, זמירה פורן, עדנה שמש. אני אקרא בו את הסיפור "אם ובת ומלחמה" שנכתב לפני כמה שנים ולצערי הפך עכשווי.

אנשים ומלאכים, לקראת כנס "מלאכים בשמי תל אביב - צילום וההוויה הנסתרת"

הנה, האיש עם שתי-עגלות-הקניות-העמוסות-בשקיות-ריקות, עדיין כאן. וזו שתלתה כביסה בשדרות רוטשילד עברה עוד לילה בלא פגע. וזה שצועק ומבקש שקל מיושבי בתי הקפה בכיכר הבימה שב למעגלי צעקותיו.

לא רק בגלל ההקלה שהם ניצלו שוב, אני חשה את תחושת הנס. אלא שהימצאותם מגנה על העיר מפני אלימותה, מגנה על העיר מפני רצונה להיטהר טיהור מסוכן, מגנה על העיר מפני התייפייפות משכיחה, מבעיתה, השוכחת את האנושי בחולשותיו ודוחקת אותו הרחק ממנה.

בכנס המתקרב, חשבתי ללכת מחסרי הבית אל האנשים-מלאכים של מיכל רובנר, אותן פיגורות נטולות פנים "טרשיות" כלשונה של רובנר, שבכל זאת מותירות בנו רושם מיוחד ונוגעות ללב. הן מעלות תהיות ביחס לשייכות ולאנונימיות, להמוניות ולקירבה. אחשוב על צילום ועל כתב, מה מתירה לי ההתבוננות של הכותבת, הלא מצלמת? מה אוסרת על עצמה רובנר המצלמת? ולהפך, למה היא נעתרת?