פה ושם  עדי שורק

הזיכרון שוחח איתי והסתלק | מאת סלמאן נאטור

[ספר חדש בסדרת "ושתי"; תרגם מערבית: יהודה שנהב-שהרבני]

"לעתים אני מוכיח את הזיכרון על כך שהוא בוגד בי. לעתים אני מוכיח את הזיכרון על כך שהוא ממאן לבגוד בי. לו רק ידעתי כיצד לנהוג בו: באהבה רבה או בשנאה יוקדת?"

סלמאן נאטור, מתוך הספר

כחרוזים בשרשרת נמסרים הסיפורים ב"הזיכרון שוחח איתי והסתלק" מאת סלמאן נאטור. שרשרת שנדמה שניתן להניע, למשש את חומריה, לשמוע את מה שאולי אנו יודעים בסיפי הכרתנו, את מה ששאל סופר אחד ואת מה שענו לו מספר לא מוגדר של זקנים. וכן, את מה שסיפר הוא לעצמו, כדי להבין, כדי לברר, כדי לזכור.

מיהו השיח' מחורץ הפנים? הוא נולד במספר כפרים, זכרונותיו מקיפים כול אך בה-בעת נותרים מקומיים; הוא זוכר פרטים שוליים לצד התרחשויות הרות גורל; הוא זוכר שמות של מקומות ושמות של נִספים; לפרקים איננו יודעים מדוע הוא מספר ולפרקים הוא עומד על כך שהסיפור הוא הירושה הגדולה שבידיו. ומהי הארץ הנפרשת בפנינו בספר? כיצד נוכל לחיות עם רפאיוּתה, כיצד נקשיב?

הזיכרון שוחח איתי והסתלק – חייו ומותו של השיח' מחורץ הפנים, ספרו של סלמאן נאטור, נושא בחובו סיפורים אינספור הסובבים את התהליך הטראומטי של העם הפלסטיני בשנת 1948 ובעקבותיה. זהו אחד מספרי הפרוזה הראשונים שהעזו להתמודד, עם סוגיית הסיפור על אודות הנכבה ועם סוגיית זכרונה – על פניה והקשריה המרובים. עתה, שלושים שנים לאחר שהחל להכתב כטור ספרותי בעיתון, מובא הטקסט גם בפני קוראי העברית, בתרגומו הקשוב של יהודה שנהב-שהרבני ובצרוף אחרית דבר מעמיקה פרי עטו.

***

סלמאן נאטור (נולד, 1949) הוא סופר ומחזאי. נולד וחי בדאלית אל-כרמל. פרסם עשרות ספרים בשפה הערבית. בספריו עסק בזיכרון, מרחב וזמן. כתב חמישה מחזות שהוצגו בארץ ובעולם הערבי. תרגם מעברית וערך ספרים רבים – ביניהם אנתולוגיה לסיפורת עברית ואנתולוגיה לשירה. זהו ספרו השלישי המופיע בעברית, קדמו לו הספרים "הולכים על הרוח" (בית ברל, 1992), "היא, אני והסתיו" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2011).

לדף הספר באתר רסלינג >>

תכנים דומים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פנים אל פנים – אמהות, אלימות ועיר מקלט

[שיח גלריה בתערוכה "פנים אל פנים" של צביקה לחמן]
שישי | 16.2.24 | 11:00, המשכן לאמנות עין חרוד. 
בשיח הגלריה נדבר על רוך וקושי, "אגדה והלכה" ומתח בין חידת היצירה הפותחת לבין החוק החורץ דין למוות וחיים, כפי שמשתקפים מיצירותיו של לחמן.
המפגש יהיה בעל אופי נסיוני, בהשראת התלמוד, פתוח לשיחה בעל פה ביני ובין (הפסלים) והקהל. 
את שיח הגלריה תפתח ד"ר גבי מן שתדבר על הרלוונטיות של מצבים שנעים בין ידיעה ללא-ידיעה ושמחלצים זיכרונות של אסונות קודמים מתוך תהומות השכחה.

"בין חיים לחיים"

[שיחה בעקבות ספרה של אסתר אורנר]

שני | 18.3.24 | 19:00 | Palais des Thés דיזנגוף 131 תל אביב בהשתתפות ריטה קוגן ועדי שורק. לפגוש את אסתר זו תמיד הזדמנות לחכמה ולחום, להיות עדה ליכולתה הנדירה לדבר בפיקחון ובהומור על כאבים גדולים מנשוא, לשזור בספרות את פרטי הפרטים של היומיום, ואני מצפה לשיחה הזו במיוחד.

ונציה

"איש אינו יודע כיצד החלה הקטטה המחרידה שקטלה את העיר וגרמה לה לשקוע לפני כחודש. כיצד נפלו מאות אנשים אל תוך התעלות, מתכתשים על הסירות, רומסים גונדוליירים חסונים, דוחסים עקבים, קצה מטרייה, תולשים שיער, בוטשים זה בפני זה, דוחקים ובועטים ומתיזים, נצמדים, מתנשמים. אך אמש עלה מן התהום פנקס רשימות השופך אור חדש על האירועים"
[הסיפור ראה אור בהוצאת תרסט, סדרת הקונטרסים. מוזמנות ומוזמנים לקרוא]

פגיעה מגדרית במלחמה, סופרות וחוקרות קוראות יחד - הזמנה

[הזמנה לאירוע היום – בזום או פיזית – יום ד' 22.11.23 16:00] סופרות וחוקרות, בעקבות פגיעה מגדרית במלחמה.
בין המשתתפות אילנה ברנשטיין, ענבל אשל כהנסקי, זמירה פורן, עדנה שמש. אני אקרא בו את הסיפור "אם ובת ומלחמה" שנכתב לפני כמה שנים ולצערי הפך עכשווי.

אנשים ומלאכים, לקראת כנס "מלאכים בשמי תל אביב - צילום וההוויה הנסתרת"

הנה, האיש עם שתי-עגלות-הקניות-העמוסות-בשקיות-ריקות, עדיין כאן. וזו שתלתה כביסה בשדרות רוטשילד עברה עוד לילה בלא פגע. וזה שצועק ומבקש שקל מיושבי בתי הקפה בכיכר הבימה שב למעגלי צעקותיו.

לא רק בגלל ההקלה שהם ניצלו שוב, אני חשה את תחושת הנס. אלא שהימצאותם מגנה על העיר מפני אלימותה, מגנה על העיר מפני רצונה להיטהר טיהור מסוכן, מגנה על העיר מפני התייפייפות משכיחה, מבעיתה, השוכחת את האנושי בחולשותיו ודוחקת אותו הרחק ממנה.

בכנס המתקרב, חשבתי ללכת מחסרי הבית אל האנשים-מלאכים של מיכל רובנר, אותן פיגורות נטולות פנים "טרשיות" כלשונה של רובנר, שבכל זאת מותירות בנו רושם מיוחד ונוגעות ללב. הן מעלות תהיות ביחס לשייכות ולאנונימיות, להמוניות ולקירבה. אחשוב על צילום ועל כתב, מה מתירה לי ההתבוננות של הכותבת, הלא מצלמת? מה אוסרת על עצמה רובנר המצלמת? ולהפך, למה היא נעתרת?