פה ושם  עדי שורק

מסגר الحدّاد

פורסם באנתולוגיה הערבית-יהודית "שתיים" בעריכת תאמר מסאלחה, תמר וייס-גבאי ואלמוג בהר, הוצאת כתר 2014
[ערבית כאן למטה, אחרי העברית וגם פרטים על השקת הספר ביום א' הקרוב]

 

כל כך הגיוני מה שהוא אמר לי, אלי המסגר, במקום שאליו חזרתי לרגע, מזהה כיור, קיר, צינור, עיטור, מזהה מתוך אינטימיות חומרים שמי מאמין שצבורה בהם קירבה.

שמים, מוסך מעבר לקיר, עץ, בחוץ יש עץ, הייתן מאמינות? בתוך כל האפור הזה, וחצר. בין שאר מוסכים ומסגריות וסדנה למסגרות וציוד לאופנועים, שמים. ועץ. וקלונסאות וחומה שאינה מכוסה בטיח או בצבע אלא עשויה כמעט לגמרי רק מלבנים חשופות, או שנחשפו. צריף בחוץ ובפנים מרחב ענק, גבוה עם גלריה, שקירותיו גם הם חשופי לבנים ובו עובדים עכשיו שני מסגרים, במקום שאותו שכרתי פעם לצרכי עבודה.

חלק מן העיטורים והדוגמאות שהכנתי אז כתצוגה נותרו על הקירות.
למרות כל השנים שעברו.
כל כך הגיוני מה שהוא אמר לי, כששמע שעכשיו אני סופרת ויש לי שני ילדים והפסקתי לצבוע.
שאמר, אבל איך? אצלנו בגרוזיה מי שרוצה לכתוב עולה לכמה חודשים להרים.

רציתי לבכות, רציתי לומר, נכון, אתה מבין. אבל צחקתי.

*

 בשיעור שהעברתי נזרק הנתון ההוא על אונס, שאחת מחמש. ואמרתי שבכל פעם שאני שומעת זאת אני מפסיקה לנשום ומישהי שרה ככה בשקט בחיוך החכם שלה "מחמש יוצאת אחת" ומישהי אחרת התחילה לצחוק וחברתה אמרה, כן, בסיטואציות כאלה, מלחיצות, הרבה פעמים צוחקים.

----------

الحدّاد

عدي شوريك

كم كانت منطقية كلمات "ايلي" الحدّاد التي قالها لي في المكان الذي عدت إليه للحظة وهناك رأيت المغسلة والجدار والانبوب وزخارف تحققت منها عبر مقاربة حميمية بين مواد لا أحد يصدق أنها تتقارب بشيء.

سماء، مرآب خلف الجدار، شجرة، نعم شجرة. هل تصدقن؟ شجرة، في هذا المشهد الرمادي وساحة  وكذلك كراجات ومحددات ومشغل للبراويز وقطع للدراجات وسماء وشجرة وركائز وسور ليس مقصورا ولا مدهونا بل هو مبني من حجارة عارية أو تعرت . في الخارج براكية وفي الداخل فضاء واسع ومرتفع وبه صالة، جدرانه أيضا عارية وهناك يعمل الآن حدّادان في المكان الذي استأجرته لممارسة العمل. بعض الأعمال والنماذج التي صممتها بقيت معلقة على الجدران بالرغم من مرور السنين العديدة.

كم كان منطقيا ما تفوه به عندما علم أنني كاتبة ولي ولدان وقد توقفت عن التلوين. قال لي: ولكن كيف كان ذلك؟ عندنا في جورجيا من يريد ان يكتب يسكن لبضعة شهور على الجبال.

هممت بالبكاء. أردت أن أقول له: صحيح. أنت تعرف..لكنني ضحكت.

*

في احد دروسي ذكرت  في سياق الحديث  تلك المعلومة عن الاغتصاب؛ أن واحدة من كل خمس.. وقلت: كلما سمعت هذا القول أتوقف عن التنفس. كانت هناك امرأة انطلقت تغني بهدوء وارتسمت على شفتيها ابتسامة ذكية. "من الخمس تخرج واحدة" وضحكت امرأة اخرى وقالت صديقتها: في مثل هذه الحالات الصعبة يحدث كثيرا أن نضحك.

לאתר של פרוייקט "שתיים" >

>> ההשקה לספר מתקיימת ביום א' הקרוב, ה-11.1.2015, 20:00 / يوم الأحد الموافق 11.1.2015, 20:00
בקפה "יאפא" / في مقهى يافا / רח' יהודה מרגוזה 33, יפו / شارع يهودا مارغوزه 33، يافا

לאתר של תערוכת "לחם ושושנים" (שם מצאתי את הדימוי) >

תכנים דומים

תגובה אחת

  1. היי עדי יקרה.

    כל מייל שלך מזכיר לי את הפספוס.

    עדיין לא יוצאת מההתקררות. מחר שוב רופאה ובדיקות.

    התחלתי לחשוש שמשהו כאן לא בסדר. מקווה לטוב !

    ויחד עם זאת יוצרת הרבה לקראת תערוכתי במרץ בדיסלדורף.

    מה קורה אצלך?

    כשאצליח לתפקד באופן סביר אתקשר ואשמח לקבוע פגישה.

    שבוע טוב ! דרורה

    _____

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פנים אל פנים – אמהות, אלימות ועיר מקלט

[שיח גלריה בתערוכה "פנים אל פנים" של צביקה לחמן]
שישי | 16.2.24 | 11:00, המשכן לאמנות עין חרוד. 
בשיח הגלריה נדבר על רוך וקושי, "אגדה והלכה" ומתח בין חידת היצירה הפותחת לבין החוק החורץ דין למוות וחיים, כפי שמשתקפים מיצירותיו של לחמן.
המפגש יהיה בעל אופי נסיוני, בהשראת התלמוד, פתוח לשיחה בעל פה ביני ובין (הפסלים) והקהל. 
את שיח הגלריה תפתח ד"ר גבי מן שתדבר על הרלוונטיות של מצבים שנעים בין ידיעה ללא-ידיעה ושמחלצים זיכרונות של אסונות קודמים מתוך תהומות השכחה.

"בין חיים לחיים"

[שיחה בעקבות ספרה של אסתר אורנר]

שני | 18.3.24 | 19:00 | Palais des Thés דיזנגוף 131 תל אביב בהשתתפות ריטה קוגן ועדי שורק. לפגוש את אסתר זו תמיד הזדמנות לחכמה ולחום, להיות עדה ליכולתה הנדירה לדבר בפיקחון ובהומור על כאבים גדולים מנשוא, לשזור בספרות את פרטי הפרטים של היומיום, ואני מצפה לשיחה הזו במיוחד.

ונציה

"איש אינו יודע כיצד החלה הקטטה המחרידה שקטלה את העיר וגרמה לה לשקוע לפני כחודש. כיצד נפלו מאות אנשים אל תוך התעלות, מתכתשים על הסירות, רומסים גונדוליירים חסונים, דוחסים עקבים, קצה מטרייה, תולשים שיער, בוטשים זה בפני זה, דוחקים ובועטים ומתיזים, נצמדים, מתנשמים. אך אמש עלה מן התהום פנקס רשימות השופך אור חדש על האירועים"
[הסיפור ראה אור בהוצאת תרסט, סדרת הקונטרסים. מוזמנות ומוזמנים לקרוא]

פגיעה מגדרית במלחמה, סופרות וחוקרות קוראות יחד - הזמנה

[הזמנה לאירוע היום – בזום או פיזית – יום ד' 22.11.23 16:00] סופרות וחוקרות, בעקבות פגיעה מגדרית במלחמה.
בין המשתתפות אילנה ברנשטיין, ענבל אשל כהנסקי, זמירה פורן, עדנה שמש. אני אקרא בו את הסיפור "אם ובת ומלחמה" שנכתב לפני כמה שנים ולצערי הפך עכשווי.

אנשים ומלאכים, לקראת כנס "מלאכים בשמי תל אביב - צילום וההוויה הנסתרת"

הנה, האיש עם שתי-עגלות-הקניות-העמוסות-בשקיות-ריקות, עדיין כאן. וזו שתלתה כביסה בשדרות רוטשילד עברה עוד לילה בלא פגע. וזה שצועק ומבקש שקל מיושבי בתי הקפה בכיכר הבימה שב למעגלי צעקותיו.

לא רק בגלל ההקלה שהם ניצלו שוב, אני חשה את תחושת הנס. אלא שהימצאותם מגנה על העיר מפני אלימותה, מגנה על העיר מפני רצונה להיטהר טיהור מסוכן, מגנה על העיר מפני התייפייפות משכיחה, מבעיתה, השוכחת את האנושי בחולשותיו ודוחקת אותו הרחק ממנה.

בכנס המתקרב, חשבתי ללכת מחסרי הבית אל האנשים-מלאכים של מיכל רובנר, אותן פיגורות נטולות פנים "טרשיות" כלשונה של רובנר, שבכל זאת מותירות בנו רושם מיוחד ונוגעות ללב. הן מעלות תהיות ביחס לשייכות ולאנונימיות, להמוניות ולקירבה. אחשוב על צילום ועל כתב, מה מתירה לי ההתבוננות של הכותבת, הלא מצלמת? מה אוסרת על עצמה רובנר המצלמת? ולהפך, למה היא נעתרת?