היינו מכורים למשחק הזה, כל אחד לתפקידו, תפקיד שהיה תפור על פי מידותיו, שהוא תפר לעצמו, שהמציאות תפרה לנו. הרגשנו מעין שקט לשוב ולשחק אותו תפקיד. היה לנו מקום בתוך המשחק, המשחק היה המקום שלנו, בית-בתוך-בית, מעט מוגבה מעל המציאות אבל לא מדי, איזון דק בין הזיכרון שערמנו לבין העתיד שלפנינו, בין הצורה שקיבלנו לבין הצורה שהענקנו לעצמנו. [מתוך: "על הפרישות" מאת מיכל בן נפתלי]

בסיפור הזה יתוארו כמה מפגשים שאינם שלובים זה בזה ואינם קשורים, לכאורה או למעשה. ודאי שלשם העניין היה עליי לברור מתוך אלפי מאורעות שוליים, וביניהם מפגשים עם פועלים ועם בעלות בית, עם בניינים עצומים במהלך בנייתם, עם וילות ותיקות שהיו במהלך שיפוצן או כאלה שפגשתי בשלב סיום בנייתן, כשהן חדשות לחלוטין, צחיחות.
היה עליי לבודד כמה מקרים, לשכוח את האחרים, לפחות לעת עתה, למקד את התיאור בשלושה או ארבעה אירועים שהתרחשו – לפחות בסיפור – במהלך שבועיים ימים

[נובלה] צירוף קליידוסקופי בין מגדלי עזריאלי בזמן בנייתם לבין וילות בעת שיפוצן; במרחבים הנבנים והולכים נפגשת-נתקלת הדוברת בפועלים ובעלות בית, בארכיטקט ובידיעה חדשותית לאקונית, כמו גם בעוצמתו הקתדרלית של קניון עזריאלי המצוי בהתהוות, בזמן שבטרם. כל אלה אורגים תמונה של ישראל בגבול מאורעות אוקטובר 2000 ומעלים דיון ארכיטקטוני בחללי היופי, הבושה והסליחה. [בתוך: חללים | שדות תעופה | קניון – סיפור ושתי מסות, הוצאת רסלינג, סדרת "ושתי", 2004. עדי שורק, עידן צבעוני, עודד מנדה-לוי].

שבע מטרוניתות הינו פאזל מיוחד במינו. המבנה החריג של הספר יוצר שילוב בין קולות, זוויות ראייה, השתקפויות של דמויות, תיאורי חפצים ושברי זכרונות. זהו מארג רגיש, ספק פנטסטי, ספק היפר - ריאליסטי, של תודעתה של אשה צעירה.
הגיבורה מנסה ליצור סרט על מקום מגוריה הנוכחי. היא מוצאת בתוך התיחום האורבני האפור והדחוס, דמויות ציוריות, מלאות חיים, לא שייכות למקום ועם זאת מהוות אותו שבע המטרוניתות, אחותו של מקסים, הגמד ועוד.
בין העלילה והדמויות בסרט, עולות תמונות ילדותה של ע. המספרות סיפור מפורק שהולך ונקשר לגיבורה. הכתיבה מענגת החושים, יוצרת תצריף של קטעי פרוזה קצרים המרכיבים עלילה מרובדת, שכמו קוראת לנוע אל צדדיה ולא אל סופה.