[על הזוועה בעזה]
במהלך הימים הללו נרצחו עוד מאות בני אדם. אלפים הפכו לפצועים אנושים. אלפים נוספים לחסרי בית. מחדש.
בשדה הראיה הישראלי רואים עשן מיתמר, כאילו אין אנשים שם. רייטינג נמדד ביחס לשידורי הפגזות אוויר הניתנים חינם בערוץ VOD. הכל כה וירטואלי. התקשורת הישראלית אינה נותנת הד לקולות השפויים (שאינם כה מעטים!) המתנגדים לזוועה ומציגה את הזוועה כרע הכרחי.
זה לא שהתקשורת אינה מראה את הדברים המתרחשים בעזה – היא מקרינה אל צופיה, קוראיה ומאזיניה את גבול היכולת הישראלי לראות.
מה שרואים בטלויזיה זה את ההדחקה. את פני השטח המפלצתיים שלה ההולכים ותופחים.
אנו רואים, לפיכך, פן משמעותי ממה שמתרחש בעזה, כלומר את אטימות המבט הישראלי. מלמידתו ניתן להבין לא מעט על "כיצד זה יכול לקרות".
היכן הן הפנים של תושבי עזה? מדוע איננו יכולים לראותן?
על פי עמנואל לוינס הפנים החשופות הנן הצומת שבה מתנקז הפיתוי לרצח כמו גם אי-אפשרותו: "הפנים, לעומת זאת, אינם ניתנים לחילול; העיניים הללו המשוללות כל הגנה, החלק החשוף ביותר בגוף האדם, מתנגדות לכל בעלות, התנגדות מוחלטת שבה טבועה המשיכה לרצח: הפיתוי לשלילה מוחלטת. הזולת הוא היצור היחיד שעשוי אתה להתפתות לרוצחו. הפיתוי הזה לרצוח ואי-האפשרות הזאת לרצוח מהווים את עצם ראיית הפנים. ראיית הפנים הרי זו כבר שמיעת: "לא תרצח"..."
אין תמה, איפוא, כי במהלך השנים הולכות פניהם של אנשי עזה ונעלמות, ולא רק שלהם. אין תמה כי דווקא כעת, כשלוש שנים לאחר הפיכת עזה לגטו סגור, נערכת בהם הזוועה הזו.
"מבצע" או "מלחמה" מייצרים מצב חרום בעל נוכחות היסטורית שלכאורה יש לו תאריך התחלה וסיום. אך מה יסתיים לכשתבוא הפסקת האש, ומתי החלה ה"כתישה" של עזה? לכאורה מוצגים הדברים כאילו נעלמות הפנים רק למספר ימים ספור וקטלני - מתאריך ההתחלה ועד לתאריך הסיום של "מלחמה" שלה "קרבנות הכרחיים". אך למעשה, שגרת הכיבוש רבת השנים בעזה, מאפשרת העלמת פנים מתמשכת, ללא תאריך סיום. לאט לאט, ובמיוחד בעשרים השנים האחרונות, הולכת עזה וטובעת מבחינת הישראלי-היהודי [ראו את דבריה של עמירה הס בריאיון מלפני כחודשיים]. היא כמו "איננה" או בחזקת יכולה להיות איננה.
הדחקתם של מיליון וחצי בני אדם נפרשת בפנינו עתה במלוא הודה.
אינני יכולה שלא לחשוב הלאה, על תפקידה המחריד של חומת ההפרדה הנבנית בגדה המערבית. ככל שמתגבהות חומות ההפרדה החיצוניות הן מתגבהות גם בלב האנשים שתופשים את עצמם אנושיים, ובעלי מוסר. הראיה, במיוחד לאחר תופת עזה הנוכחית, הולכת ונהיית קשה מנשוא. איך, בשם אלוהים, אפשר להסתכל בעיניים? לראות את עדינות הפנים?
***
לראות
הכנתי משמאל רשימת קישורים ש"מראה". אך האם רק זה חסר? הראיה אינה תלויה בהפצת המידע בלבד. היא כרוכה ברצון להביט. ביכולת לפרש את מה שמתגלה מן הדימוי או מן הכתוב. עין המבקשת לראות אינה זקוקה למראות זוועה כדי להבין. די לה להביט אף בתצלום שלכאורה אינו מראה דבר, תצלום חיילים ישנים, רגועים כתינוקות, בבית פלסטיני [ראו את דבריה של אריאלה אזולאי במאמרה: שינה באזור סטרילי].
ייאושה של הצופה
הרשימה של עמירה הס, משפחות שלמות נהרגו, מדגימה את הייאוש של מי שמוטל עליה להראות - אך מודעת לכך שאיש (כמעט) אינו עושה דבר עם מה שהיא מראה. הדיווח על הזוועה אינו מצטבר לכלל הכרה בה.
עמירה הס פותחת את הרשימה בזמן שבו דיווח ידידה מעזה על הרג ועל שגרת סיוט שלא ניתן לתפקד בה "ברבע לתשע בבוקר אתמול התקשר מוסטפא להגיד שהם עזבו את הבית." תחילת הכתבה נקבעת בזמן שבו נוצר קשר טלפוני בינה ובין ידידה. זהו אינו זמן רשמי כלשהו, הוא מאפשר את תחילת הדיבור המייאש אל אזניים שאינן כרויות, נאחז אולי בשעת הבוקר, שעת התחלה, שעה של המלטות, של חיות שנשמעה בקו טלפון. מי יודע היכן הוא עכשיו.
הס ממשיכה ומביאה את הדברים הקשים שמסר חברה על שגרת הסיוט: "קשה למנות את כל ההרוגים. אבל דיווחים על משפחות שלמות שנהרגו או על כמה הרוגים בני אותה משפחה - בייחוד באזורי השוליים שמתרוקנים והולכים - מגיעים לכל בית. אנשים בכל זאת עושים הכל כדי לא להיות בסטטיסטיקה הזו. הפחד והדיווחים נמהלים יחד לכאבי בטן, לשלשולים, לשתן שבורח, לידיים ורגליים שרועדות, בלי שליטה".
דבריה של הס מסתיימים ברשימת שמות וגילים בלתי נתפשים של הרוגים המעוגנים אף הם בשעות אינטימיות החוצות את התודעה.
הכתבה נגמרת מבלי להגמר, כאילו מתוך נשיפה, בהנחת נקודה שרירותית, בידיעה שלו הייתה ממשיכה את הכתבה הייתה זו נמשכת ורשימת השמות אינה ניתנת להכלה, העורך דורש נקודה והקוראים דורשים התחלה בהירה אך אינם, בעצם, נכונים לקבלה, מרימים גבה ונאנחים "אלו קורבנות מלחמה הכרחיים"...
