עשרות אלפי פליטים מנסים להימלט מההפצצות / עמירה הס

* מאחר ולא הצלחתי למצוא את הקישור לכתבה באתר של "הארץ" אני מצטטת כאן מתוך הכתבה שאותה העתקתי. התייחסות אליה ואל יאושה נמצאת ברשומה "העלמות הפנים" לעיל *

 12/1/09 > פורסם בעיתון הארץ

"ברבע לתשע בבוקר אתמול התקשר מוסטפא להגיד שהם עזבו את הבית. בשמונה ועשרה הם קראו לחבר אמיץ עם מכונית, ונסעו עם הילדים שני ק"מ צפונה, לדירה השכורה של הגיס בשכונת רימאל בעזה. הגיס עצמו שכר אותה לפני כשבוע, אחרי שנס עם משפחתו מביתו בקצה הצפוני של העיר, זירת הפצצות וירי. עכשיו הם 15 נפשות בדירה בת שני חדרים. בלי מים, כמובן, אבל העיקר שהפיצוצים נשמעים קצת פחות קרובים.
 
אחרי 15 ימים הם כבר לא עמדו בלחץ הטנקים שנכנסו לשייח' עג'לין, בלחץ הירי הבלתי פוסק במשך כל הלילה. הם לא יכלו לו, לפחד לישון ולפגזים שנורו מהספינות. הכרוזים שנזרקים ממסוקים וקוראים לאנשים לעזוב את בתיהם, גם הם מורטי עצבים, והכי מפחידים הם הטילים שפגעו בדירות סמוכות והרגו שכנים, בהם הצלם הרשמי של ערפאת ובני ביתו.
 
מאתמול החלו הרחובות להתמלא בבורחים: משייח' עג'לין, אזור חקלאי ומיושב שבו התנהלו חילופי אש בין אנשי קסאם לחיילים ישראליים, ומהשכונות הסמוכות לו. כל אחד ומטלטליו. וכך גם מוסטפא ומשפחתו הצטרפו לסטטיסטיקה של עקורים חדשים, הצומחת מדי יום. חלקם הקטן - כ-20 אלף - מצאו מקלט בבתי ספר של אונרוו"א. הרבה יותר מצאו מחסה אצל קרובים וחברים - בעזה, ברפיח, בח'אן יונס, בבית חאנון ובמחנה הפליטים נוסיראת. הטבעת הצבאית מכווצת בהדרגה את שטחם של "ריכוזי האוכלוסייה", "מטהרת" את אזורי השוליים - קודם השטחים החקלאיים, עכשיו השכונות הסמוכות להם - ודוחפת את האנשים פנימה, לשטח קטן יותר ויותר.
 
קשה למנות את כל ההרוגים. אבל דיווחים על משפחות שלמות שנהרגו או על כמה הרוגים בני אותה משפחה - בייחוד באזורי השוליים שמתרוקנים והולכים - מגיעים לכל בית. אנשים בכל זאת עושים הכל כדי לא להיות בסטטיסטיקה הזו. הפחד והדיווחים נמהלים יחד לכאבי בטן, לשלשולים, לשתן שבורח, לידיים ורגליים שרועדות, בלי שליטה.
 
ביום חמישי האחרון, ב-15:40, צוותים רפואיים חילצו ארבע גופות, בהן שלושה ילדים, בשכונת עטאטרה - דרום מערבית לבית לאהיא. הדו"ח היומי של מרכז זכויות האדם מיזאן מציין כי הארבעה נהרגו כמה ימים קודם לכן. הילדים זוהו כשאהד אבו חלימה, מוחמד אבו חלימה ומטאר אבו חלימה. ביום שישי, ב-15:30, מזל"ט ירה טיל אזהרה לעבר הבית של פאייז סאלחה בג'באליה. בני המשפחה לא הספיקו לעזוב את הבית, ושתי דקות לאחר מכן נורה הטיל הכבד, שהרג שישה: פטימה אל האוו, בת 22, שחיפשה מקלט אצל אחותה, רנדה סאלחה, בת 33, וארבעה ילדים: רולה בת שנה, בהא בן ארבע וחצי, ראנה בת 12 ודיא בן 14. ביום שבת, מעט לפני 12 בצהרים, צה"ל ירה פגזים לעבר בתים ברחוב במזרח ג'באליה. הפגזים פגעו בבית גו'דה עבד רבו, והרגו שבעה מבני אותה משפחה. חאמד, בן 17, יוסרי, בן 16, מוחמד, בן 18, ראמז, בן 38, סאמי, בן 25, סופיאן, בן 47 ורנדה, בת 45. עוד בן משפחה נפצע קשה. באותו אחר הצהרים, נודע על מותה של ראנימה חלאווה, בת 11. היא נפצעה כמה שעות קודם לכן מירי צה"ל, כשהלכה ברחוב בעיירה ג'באליה."

תכנים דומים

פירוק השפה (בעקבות ז'ורז' פרק) כמנגנון של אבל והתנגדות

שמרו את התאריך: 3.9.2026 בלילה, תל אביב

משתתפים בשיחה: עדי שורק, אלכס בן-ארי ועינת קפקא

נדבר על יצירה לשונית המפרקת יצירות קודמות ומערכי דיבור וטקסט קיימים כצורה של עבודת אבל, קינה, פתיחת שאלה, והתנגדות פעילה לצורות שלטון דיקטטוריות. הדוברים עוסקים בשאלות אלו בתחומי עיסוקם – כיוצרים, עורכים, במאים וחוקרים.

הכתב והמכתב – חליפת מכתבים כז'אנר גבולי, בין הד ושתיקה

חליפת המכתבים שייכת לסוגות דמדומים שקשה לעמוד על טיבן, כגון הפתק, היומן, פנקס הרשימות. מצוי בה היסוס בין יום ולילה – בין הראוי להיוותר חבוי כשיחה פרטית לאשר עליו להתגלות; נמצא בה מזיגה בין היומיומי והנשגב; ויש בה עדות לתהליכי הפנמה שכמו קפאו – הכתב מקבע מחשבה על הדף – ובה בעת, כמכתב שלוח, עודם גמישים לעיבוד וממתינים לשיחה. במידה רבה הכתוב הוא הרהור פתוח המסרב לקיבוע, מוכתם בטיוטה, בהרף, כמעשה שאינו מעשה. [קטע מתוך "מסת הכתב, מחשבות על שפה וספרות", לקראת פרסום, רסלינג 2026]

הזמנה לכתיבה

~ התפנו מקומות ספורים להנחיית כתיבה אישית ~
אם אתם מכירים מישהו שמעוניין לקדם תהליך כתיבה, מוזמנים לשתף את המידע.

ואם לכם יש עניין בהנחיית כתיבה אישית שמאפשרת רצף וחשיבה משותפת, מוזמנים ליצור עמי קשר.

ש"י עגנון כותב (אחרת) ציונות

[פרק בפודקאסט "ציונות באי נחת" של ד"ר גלעד שרביט] שיחה שקיימתי עם גלעד שרביט על היצירה המאוחרת של עגנון, על היחס המורכב שלו לציונות בפרט ולשאלות של כוח, ריבונות וצבאיות במיוחד. בין השאר שוחחנו על החשיבות של ידע הגלות היהודי לשם כינונה של מדינה, כדי שזו לא תקרוס למעגלים של אלימות; על יכולת לשאול שאלות בזמנים קשים של אבדן ומלחמה; על הדרך של עגנון לבנות לנו ערי מקלט ספרותיות, ביניהן ברלין, ירושלים, יפו, בוצ'אץ' וגומלידתא הבדויה. [מרצפת 216 בפרוייקט "עיר מקלט, 963 מרצפות"]

קוראת מציאות בסיפור "עד עולם" מאת עגנון

[הרצאה מצולמת, משכנות שאננים, מרץ 2025]

כמה שנים לאחר מלחמת העולם השניה כותב עגנון את "עד עולם" החידתי – בעודו גודש את הסיפור באותיות ע' וג' שכמו נגזרו משם המחבר והמציאו שפת סתרים. שפה ששורשיה במסורות קינה יהודיות וענפיה ביצירות אוונגרד מודרניות.

בהרצאה אני עוקבת אחר סיפורה של העיר הקדומה גומלידתא - סיפור שיש בו אכזריות אנושית, מעגל נקם, עריצות שקמה ונופלת ולשון שאיבדה את תוקפה. סיפור שיש בו גם פתחים לשינוי השטמונים בפְּניה אל הלשון עצמה כאל מרחב מגן.

זהו אחד הסיפורים המאוחרים של עגנון, שצר עבורנו עדשה מיוחדת להתבונן מבעדה בישראל העכשווית.