אני עובדת על פרוייקט עיצוב; מדובר בציפויין של אדניות וספסלי בטון שעומדים לקישוט בחצר פנימית בבניין משרדי היי-טק. הבניין כולו משדר קרירות נינוחה, הזרימה הפנימית היפה של מעקות ברזל ומרפסות מסווה על ידי חומרי בניה קשוחים.
עלינו להכניס צבע. שותפים לעבודה על הפרוייקט היינו שלושה – אני, עזמי בשארה ואדם נוסף. אינני זוכרת מטעם מי הוזמנו לכך, אולי כתרגיל בבית ספר לעיצוב שבו למדנו, אולי לא. כל אחד מאיתנו בחר חומר משלו. וצרוף החומרים השונים על גלי האדניות-ספסלים אמור ליצור את שקיווינו לו. אינני זוכרת מה החומר שבחרתי אני ומה בחר השלישי אינני יודעת. נפעמתי מבחירתו של בשארה – כחומר אמצעי, מעין נחל בין שלי לזה של השלישי, בחר בשארה בחומר משונה, שקוף לבנבן, הנותן תחושה של תנועה תמידית. כמין שקית שקפאה אך ממשיכה לתת את תחושת יכולתה להכנע לכל מגע שישנה צורתה. למרות הגמישות השקופה לבנה, מובחן החומר מאוד מן השאר. למעשה האפקט המרשים נוצר דווקא משום כך – הגמישות המתמשכת, מול התיחום הברור של הגבולות.
קמתי בתחושת התפעמות. ממגע החומרים זה בזה, מעצם החלום, מהאנלוגיה האפשרית בינו למציאות, מכך שהיה בעצם חלום ריאלי, כלומר שנוצר סביב פרוייקט אמיתי – ציפוי אדניות וספסלי בטון בחצר פנימית בבניין היי-טק בנתניה – אשר במסגרתו עבדתי באותה העת לפרנסתי.
