פה ושם  עדי שורק

ל.ח.ם: שפה, גוף ומלחמה באירופה [קריאה בעגנון]

ביום שישי ה-24/2/17 ארצה על פיסקה מיוחדת במינה מאת ש"י עגנון (מן הנובלה "עד הנה") שבה מהפכים בשורשי הלשון העברית.
ההרצאה תתקיים במוזיאון תל-אביב במסגרת הסמינר ה-11 לפילוסופיה קונטיננטלית.
יום ו' | 24.2.17 | 10:30 | מוזיאון תל-אביב, הבניין החדשהנה תקציר הדברים, ואשמח להתראות

המפגש יוקדש לשאלת עירוב הגוף והכתב ביצירת ש"י עגנון, מתוך עיון בנובלה "עד הנה", המתרחשת בגרמניה בעת מלחמת-העולם הראשונה.

pragerstrasse ,Otto Dix, 1920

משחקי המילים הסיפיים, הנכתבים באין-חומר – יקראו בידנו כרפלקסיה עמוקה על מערכיה של הספרות והשפה. אופני התקיימותם מאירים את הברית המיוחדת והמפתיעה שבין זרמי אוונגרד מודרניסטיים לבין מסורת המדרש היהודית. מתוך-כך מתחדדת הפיגורה המיתית/לשונית של היהודי באירופה – כ"סוכן שפה" הכרוי ליחס שבין תיקון ושיבוש, וכמי שנושא עימו מסורת של ערעור פורה על מצבי קיבוע טוטאליטריים ("אידאליים") של משמעות ומובן. פיגורה המשוקעת באורח חרב ונפזר (כזרע נידף) באפרטוס הספרותי של המערב.

היצירה "עד הנה", עוסקת ביחסי גרמנים ויהודים במחצית הראשונה של המאה ה-20 ובשאלת עזבונות הספרות היהודית. היא מהווה קינה על שעת השפל הקיצונית של שיח-המדינה המערבי ועל אלימותו. אך דווקא בה עולה הצעה פו-אתית מיוחדת. והיא נעשית מתוך קשב פוליריתמי – הן לשוועת גוף הבן המרוטש, שנשלח כבשר למלחמה ושב הלום-קרב והן לדמעות מתפללים יהודים שנרשמו בקורפוס הספרים הגזולים.

את הקריאה ילוו מקורות מן הכתבים היהודיים העתיקים ("תלמוד בבלי", "ספר יצירה") לצד מקורות מודרניסטיים (הדאדא והתגלגלותו ליצירת ז'ורז' פרק). ציר נוסף שילווה את הדברים הוא שאלת הגוף והכתב כפי שזו עולה בהגותו של הפילוסוף הצרפתי ז'אן-לוק ננסי, בספרו Corpus.

ההרצאה מתקיימת במסגרת מפגשי הסמינר ה-11 לפילוסופיה קונטיננטלית שנושאו: לחשוב את אירופה (מ) כאן ועכשיו
יום ו' | 24.2.17 | 10:30 | מוזיאון תל-אביב, הבניין החדש

סטודנטים המעוניינים להגיע לדיון יכולים להיכנס למוזיאון ללא תשלום לאחר הרשמה מראש     באמצעות הודעת סמס: 0506866653

תכנים דומים

פנים אל פנים – אמהות, אלימות ועיר מקלט

[שיח גלריה בתערוכה "פנים אל פנים" של צביקה לחמן]
שישי | 16.2.24 | 11:00, המשכן לאמנות עין חרוד. 
בשיח הגלריה נדבר על רוך וקושי, "אגדה והלכה" ומתח בין חידת היצירה הפותחת לבין החוק החורץ דין למוות וחיים, כפי שמשתקפים מיצירותיו של לחמן.
המפגש יהיה בעל אופי נסיוני, בהשראת התלמוד, פתוח לשיחה בעל פה ביני ובין (הפסלים) והקהל. 
את שיח הגלריה תפתח ד"ר גבי מן שתדבר על הרלוונטיות של מצבים שנעים בין ידיעה ללא-ידיעה ושמחלצים זיכרונות של אסונות קודמים מתוך תהומות השכחה.

"בין חיים לחיים"

[שיחה בעקבות ספרה של אסתר אורנר]

שני | 18.3.24 | 19:00 | Palais des Thés דיזנגוף 131 תל אביב בהשתתפות ריטה קוגן ועדי שורק. לפגוש את אסתר זו תמיד הזדמנות לחכמה ולחום, להיות עדה ליכולתה הנדירה לדבר בפיקחון ובהומור על כאבים גדולים מנשוא, לשזור בספרות את פרטי הפרטים של היומיום, ואני מצפה לשיחה הזו במיוחד.

ונציה

"איש אינו יודע כיצד החלה הקטטה המחרידה שקטלה את העיר וגרמה לה לשקוע לפני כחודש. כיצד נפלו מאות אנשים אל תוך התעלות, מתכתשים על הסירות, רומסים גונדוליירים חסונים, דוחסים עקבים, קצה מטרייה, תולשים שיער, בוטשים זה בפני זה, דוחקים ובועטים ומתיזים, נצמדים, מתנשמים. אך אמש עלה מן התהום פנקס רשימות השופך אור חדש על האירועים"
[הסיפור ראה אור בהוצאת תרסט, סדרת הקונטרסים. מוזמנות ומוזמנים לקרוא]

פגיעה מגדרית במלחמה, סופרות וחוקרות קוראות יחד - הזמנה

[הזמנה לאירוע היום – בזום או פיזית – יום ד' 22.11.23 16:00] סופרות וחוקרות, בעקבות פגיעה מגדרית במלחמה.
בין המשתתפות אילנה ברנשטיין, ענבל אשל כהנסקי, זמירה פורן, עדנה שמש. אני אקרא בו את הסיפור "אם ובת ומלחמה" שנכתב לפני כמה שנים ולצערי הפך עכשווי.

אנשים ומלאכים, לקראת כנס "מלאכים בשמי תל אביב - צילום וההוויה הנסתרת"

הנה, האיש עם שתי-עגלות-הקניות-העמוסות-בשקיות-ריקות, עדיין כאן. וזו שתלתה כביסה בשדרות רוטשילד עברה עוד לילה בלא פגע. וזה שצועק ומבקש שקל מיושבי בתי הקפה בכיכר הבימה שב למעגלי צעקותיו.

לא רק בגלל ההקלה שהם ניצלו שוב, אני חשה את תחושת הנס. אלא שהימצאותם מגנה על העיר מפני אלימותה, מגנה על העיר מפני רצונה להיטהר טיהור מסוכן, מגנה על העיר מפני התייפייפות משכיחה, מבעיתה, השוכחת את האנושי בחולשותיו ודוחקת אותו הרחק ממנה.

בכנס המתקרב, חשבתי ללכת מחסרי הבית אל האנשים-מלאכים של מיכל רובנר, אותן פיגורות נטולות פנים "טרשיות" כלשונה של רובנר, שבכל זאת מותירות בנו רושם מיוחד ונוגעות ללב. הן מעלות תהיות ביחס לשייכות ולאנונימיות, להמוניות ולקירבה. אחשוב על צילום ועל כתב, מה מתירה לי ההתבוננות של הכותבת, הלא מצלמת? מה אוסרת על עצמה רובנר המצלמת? ולהפך, למה היא נעתרת?