"מדוע שווילון יעטוף את החומה? כמראה מתעתע הוא נדמה למסך תיאטרון שנחשף על מנת לגלות את הבמה ואת ההצגה, אבל בהצגה הזו “של החיים” מתגלה מה שאוטם את ההתרחשות, מה שמפריד וחוסם"
[קטע מתוך מסה שראתה אור בגרנטה, מהדורה מקוונת, מאי 2023, עורכת-אוצרת מירה רשתי]
בתצלום מופיעה חומה עצומה שממלאה את כל המרחב, מלבד פס דקיק של שמים תכולים בחלק העליון ובפינה השמאלית. התכול מעניק לתמונה כיוון וחלוקת משקל. על החומה עצמה מתבדרות כמה פיסות בד ארוכות בגוני חול ורדרד שמזכירים את גוני הבטון. אם בדרך כלל חושבים את הבטון דרך גוונים אפורים, כאן הם מתגלים בצבעים זהובים מזוגים במעט אדמדמות. אולי צולמו בשעת זריחה שהקרינה מהודה על המראה.
פיסות הבד הארוכות מונחות כמעין וילון, קפליהן ותנועתן העגלגלה מנוגדות לשטיחות הבטון, כמו מבקשות להזכיר איזו רכות שבכל זאת גלומה באותו עירוב של צמנט וחול, חצץ ומים, לפני שהתקשה והועמד כחומה.
אך מדוע שווילון יעטוף את החומה? כמראה מתעתע הוא נדמה למסך תיאטרון שנחשף על מנת לגלות את הבמה ואת ההצגה, אבל בהצגה הזו “של החיים” מתגלה מה שאוטם את ההתרחשות, מה שמפריד וחוסם.
אני נאחזת בשמים ובווילון, ברכּוּת החומר שנרמזת מן השילוב הלא ברור בין בד ואבן. בכך אני נאחזת. במרקמי הבטון שנדמים לוורידים או לציור מופשט עדין – כמו משחקים עם הריחוף הקליל של הבד. אני נאחזת ב”בַּדיוּת” הסמויה בבטון שנחשפת מעצם החיבור, כאילו תהווה הרכות השראה למציאת פרצות בחומה.
משיחה עם שרון התברר שהתצלום איננו של חומת ההפרדה, אלא של קיר שנועד למנוע רעשים, שמלווה את כביש 531, שהיא היתה עדה לבנייתו. אולם במבט הכללי הוא נתפס כחומת הפרדה. מזה כמה שנים נגזר עלינו לראות בכל תצלום כזה, ובכל קיר כזה, דבר-מה המתייחס לחומת ההפרדה.
(עד כמה גבוהה היא החומה, מה היא משטחת, מה היא מסתירה, מה היא מונעת, אילו חיתוכים היא יוצרת במרקמי החיים, האם זו האפשרות היחידה.)
הבנייה בבטון נפוצה מאוד במרחב הזה, עד שכבר איננו מהרהרים בה. בשונה ממדינות שבהן הומצא הבטון כחומר של המודרניזם המתכתב מתוך התנגדות, סמיכות וגם המשך עם מבנים מערביים קלאסיים, כאן מבני הבטון אינם נקשרים בתצורות בנייה אחרות. כאן מבני הבטון השתלטו על המרחב במהירות, ואנו התרגלנו לחיות בהם כבתוך צורה טבעית ואחידה. אני תוהה אם ההרגל הזה הוא שמאפשר לחומה להיחשב סבירה, כמין המשך משונה לטקטוניות הברוטליסטית של הארץ.
התיאורטיקן האורבני והארכיטקט פול ויריליו, שהיה “ילד מלחמה” בעת מלחמת העולם השניה בצרפת, קרא לכך “ארכיטקטורה מונוליתית”. ויריליו כתב ספר נפלא בשם “ארכיאולוגיה של בונקר” (Bunker archéologie); הוא ראה קשר בין אירופה המתבצרת באופן אבסורדי – בין שרשרת הבונקרים של החומה האטלנטית למשל – לבין הבנייה המודרנית-ברוטליסטית. וזאת למרות המניפסטים היפים של חלוצי הברוטליזם שמדברים בזכות האדם הסביר, היומיומי.
בעקבות ויריליו והתצלום של שרון אני שבה וחושבת על המקלט בכיכר הבימה שמעליו ישבתי, ובמיוחד על דלתות הכניסה שלו, שהוסוו במרצפות הכיכר עצמה, כך שלא יראו את מצב המלחמה התמידי. האם ההסוואה הזו יוצרת חומה שמפרידה בין הבאים למרכזי הבילוי והתרבות בתל אביב לבין החור השחור הפעור בהווייתנו?
* "וילון, מרצפת 5/10" הוא חלק ממיצב-הכתב עיר מקלט 10 מרצפות שמתפרסם בגרנטה; וכן חלק מפרוייקט עיר מקלט, 963 מרצפות
