[קטע מתוך "מסת הכתב – מחשבות על שפה וספרות", לקראת פרסום, רסלינג 2026]
כתיבתו של מכתב נעשית ביחידות, אולם היא מכילה שיחה בין שניים. מתוך כך הופכת חליפת המכתבים לסוג
ה ייחודית הנוצרת מתנועת המיעון לאחר, ומן הציפייה האצורה בה להד ומענה. זו, המתהווה בשטף החיים, לוכדת רגעים היסטוריים, כמיהות ואכזבות, שאלות, הרהורים בעת בקיעתם.
כך כותבת חנה ארנדט לגרשום שלום כשנה לאחר סיום מלחמת העולם השניה:
"הנה כי כן אנחנו יושבים השורדים המעטים... כמו נח בתיבה בלי שהצלחנו להציל ולהביא אליה אפילו את הדברים הנחוצים ביותר, גרוע מזה, דומה שאנחנו 'הנֹחַים המעטים' נגועים בשלומאליות כזו שאיננו יכולים אלא להשיט את התיבות שלנו כך שהן חולפות זו על פני זו אל מקום שלעולם לא ניפגש בו, ואף על פי שאני מתנגדת לכינוס כל 'הנֹחַים' בתיבה אחת... הייתי שמחה לראות כמה ספינות קטנות נקשרות זו אל זו או לפחות שטות כך שאפשרי יהיה לקרוא איש אל רעהו 'שלום' ו'מה נשמע'". (מכתב 28 – ארנדט אל שלום ניו-יורק 27/11/1946).
את דבריה של ארנדט ניתן להבין כהרהור על שליחת מכתב. עצם הצורך במשלוח מעיד על ריחוק בין שני מתכתבים (ריחוק שלא פעם נעשה מבחירה, "אני מתנגדת לכינוס... בתיבה אחת") אך גם על הרצון לקשר ("הייתי שמחה לראות כמה ספינות קטנות נקשרות זו אל זו"). המכתב הוא אפשרות לשיחה המתקיימת באורח חמקמק במפגש-לא-מפגש ובזמן-לא-זמן, בדמדומים שבין כמיהה לצוותא ובין אהבת הבדידות, והאינדיווידואליות, של הכתיבה. אולם הרגע ההיסטורי של הכתיבה צובע את ההליך הרגיל של המכתב בניסיון הפליטות. ארנדט, שהייתה במשך כמה שנים במעמד של פליטה בצרפת ולאחר מכן בניו-יורק, היא מי שהביטחון האנושי בקשר הפך בלתי מובן מאליו בעבורה. קשה להכריע, לכן, האם המרחק של כתיבת המכתב מבורך או מקולל. הגבוליות שבין יומיומיות שוטפת וקולחת המאפיינת את החיים ובין הקפיאה של החיים בכתב והנגיעה בחידלון, געגוע וחסר, שייכת לעצם טיבה של חליפת מכתבים.
הגבוליות נחשבת כמהותית למכתב כבר במקורות קדומים. על-פי האגדה המשנאית במסכת אבות, נברא המכתב ברגע מיוחד בסיפור בריאת העולם:
"עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות. פי הארץ ופי הבאר ופי האתון והקשת והמן והמטה והשמיר והכתב והמכתב והלוחות".
רגע בריאת המכתב מתרחש בדמדומים, בקו דק שבין חול וקודש, עמל ומנוחה, יום ולילה; בסף שבין פעולה אינטנסיבית ויוצרת "בריאת עולם" ובין השבתתה.
חליפת המכתבים שייכת לסוגות דמדומים שקשה לעמוד על טיבן, כגון הפתק, היומן, פנקס הרשימות. מצוי בה היסוס בין יום ולילה – בין הראוי להיוותר חבוי כשיחה פרטית לאשר עליו להתגלות; נמצא בה מזיגה בין היומיומי והנשגב; ויש בה עדות לתהליכי הפנמה שכמו קפאו – הכתב מקבע מחשבה על הדף – ובה בעת, כמכתב שלוח, עודם גמישים לעיבוד וממתינים לשיחה. במידה רבה הכתוב הוא הרהור פתוח המסרב לקיבוע, מוכתם בטיוטה, בהרף, כמעשה שאינו מעשה.
יש במכתב ממד חי מאוד וגם ממד של קפיאת החי – הרגע שבו סוגרים את השטף במעטפה ורושמים כתובת ומצרפים בול. עצם הישלחותו הרחק – נתון בידי דוורים המתהלכים בדרכים פתלתלות וחוצים גבולות, מטולטל בשקים ובתיבות, ממוין בידי פקידים מתחלפים במערכת כבירה – הופך את המכתב חשוף לשרירותיות. שלא כמו הוצאת ספר – שיש בה משום ביטחון וקביעות – עצם הגעתו של מכתב ליעדו היא תמיד פלא, וכותבים ששולחים את דבריהם כך נכונים במידה מסוימת לאבדה. רשמי מכתבים שלא נענו – רשמיהם של מתים ונעדרים, רשמיהם של אהובים רחוקים מצטברים בחיבורים אלו כהדים לשיחה שתוקה ועם זאת פועמת. חליפת המכתבים היא מצע לרישומו של החסר, שכמו תובע לתת לו מקום ומרחב דווקא בה.
* גירסה זו מבוססת על הרצאת פתיחה לסדרת ההרצאות "היסטוריה בחליפת מכתבים", מכון ליאו-בק, ירושלים, נובמבר 2019.
