פה ושם  עדי שורק

איך כותבים צבּبר ? המקום בכתיבה המסאית של שבא סלהוב

[ראה אור בתוך: הכיוון מזרח 32 - בין האבנים ובין הבית: יא חסרה - תרבות יהודי לוב]

א. מסדרון

ספרה של שבא סלהוב "מסות על אמנות ויהדות"[2]  נפתח בנקודת שבר היסטורית ואישית שהיא גם מיתית במהותה: ילדה, הניתקת מבית הוריה ומוכנסת לפנימייה, ממסד מנוכר המבקש ממנה להשיל את הזמן הבלתי נקוב ואת המרחב הספרותי של בית הילדות שבו "דברים התרחשו ונדחסו, וגדשו מרחב תועפות אינסופי; פנים נעלמים, ושמות, חפצים, חלומות" [סלהוב, שם, 16]. במקום אלו מבקש ממנה הממסד הלשוני לאמץ דוקטרינות – שאליהן יש לדחוס את הריבוי הבלתי נתפש, המופלא, המבעית והמוזר של הקיום אל תוך הסדרים לשוניים הסכמיים, חדים, נחרצים, נטולי תנודתיות.
זהו לכן בה בעת סיפורה של ילדה אחת, המגיעה מהקשר היסטורי וסוציו-אקונומי מסויים מאוד אך גם עצם הדרמה של הלשון. מדובר בה-בעת בילדה שנקלטת ממערכת מסורתית הנחשבת זרה ונטולת ערך ואפילו מאיימת – לתוך המסורת המודרנית התופשת את עצמה כמתקדמת, נאורה ונעלה; מדובר בילדה שהוריה וסבתה אינם מוכרים כבעלי סמכות ולכן היא גם בודדה יותר לנוכח האינדוקטרינציה שבה היא נקלטת. אך גם בילדה-משוררת שכישוריה הלשוניים מתנגדים (גם אם באופן סמוי תחילה) לניסיון לחנכה אל תוך שיח צר. ילדה המבינה בחושיה הדקים ומתוך המסורות הלשוניות שנקלטו בה, את הדרמה שניסה להסביר ביאליק במסה המיתית שלו "גלוי וכסוי בלשון" ובה הוא מתאר את ההפרדוּת שהתרחשה במודרנה, בין הלשון שבה משתמשים "שמוש רפלקטיבי ומרושל בגבולות מצומצמים של הגיון ומשא ומתן חברתי" – המבקשת להעלים תהומות ולהסדיר את המציאות – לבין הצד בלשון החושף וכומס את קילוף הכתלים, הנוגע בתהום רבה ובה בעת מסוגל לגעת באזורים גבוהים מסדרים אלוהיים, שקשה להבינם אלא כהבזקים.[3]
וירג'יניה וולף, שהרבתה לעסוק בקושי דומה, הגדירה לכן את הספרות (כאשר היא באמת בבחינת "ספרות") כמה שיש להבריחו כאילו היה קופסת סיגרים בעוד הכותב (או הכותבת) מנהלים משא ומתן עם רוח התקופה – שהיא מעין פקיד המכס של הווה אטום.[4]
פתיחת הספר של שבא סלהוב, אם כן, הוא רגע של קשב שמפנה הכותבת הבוגרת לילדה העיקשת, השומרת על היקר לה מכל ומתמרדת כנגד הסדרתו. ילדה הנוצרת מגע עם לשון שהיא אוצר בלום חי ורוטט – שבו צפון ניסיון החיים והמסורות של הוריה וסביה ואורחות הזמן שהם ידעו שלא לנקוב.

ככותבת בוגרת, מצויה שבא בדיאלוג עז עם קודמיה – ביניהם גרשם שלום ומשה שוורץ – שעמדו במפתחיה הכאוטיים, הפלאיים וגם האיומים, של מסורת הלשון העברית הגולה – שמצאה את עצמה נכנסת ונדחסת, במובן מסויים כמו הילדה ההיא, במפתניו של מוסד מדיני צר.

וכך כותבת שבא: "הצבתה המודרניסטית–ציונית של 'ארץ–ישראל' כמרחב הקיום היהודי הלגיטימי היחיד מתגלה כיום כמהלך ששמט אל מחוץ למרחב התרבות הישראלי את מושג הגלות, על מכלול משמעיו התיאולוגיים והמטאפיזיים כמו גם הפוליטיים והקיומיים [...] עיצובו האידיאולוגי של המרחב המדיני–פוליטי נעשה באמצעות רתימתו ועיבודו עד ללא הכר של מרקם המונחים הדתי-תיאולוגי הנסוב על 'ציון' ו'המקום' למערכת המושגים הלאומית–חילונית". [סלהוב, שם, 52]
מעשה כתיבת המקום של שבא, הוא לכן, בעיני, הניסיון ליצור מרווח ספרותי נזיל, היונק השראה כפולה הן מן המודרניזם והן  ממסורת המדרש היהודית, שניחנו באיכויות פרגמנטריות קרובות. זהו ניסיון ליצור מרווח עתיק יומין וחדשני – שיוכל להוות תווך הכרחי בין ישראל כמקום לבין עלילות המקרא הקדושות – המובנות ומובְנות בציבוריות הישראלית באורח נאיבי – כבילדונג-רומן דל ומגייס לחייל.
לא אוכל להרחיב על כך במסגרת המצומצמת הזו, אבל חלקים מיצירת עגנון עוסקים בחשש הזה: שמתוך היהדות הישראלית-צברית תווצר מעין קראיוּת הדבקה באורח דוגמטי בטקסט הקדוש. לאחרונה הדברים עלו מתוך המחקר של גלילי שחר בספרו "גופים ושמות" ובספרה של אילנה פרדס "אוהבים מוכי ירח".[5]

בהולכה אל שאלת המקום כך, מערה שבא דבר-מה מן 'המקום' הגולה אל תוך 'המקום' הישראלי. והיא עושה זאת לא כמין נוסטלגיה לגלוּת, ומתוך ניסיון שיבה מהופך אליה – אלא כתביעה של אוויר לנשימה בתוך הריבונות היהודית ובהקשרה. זאת, מתוך חיפוש אחר מרחב לגודש הסיפורים השונים וכיצירת אפשרות לפרגמנטציה אתית-פואטית. ויתכן כי זו אותה הפרגמנטציה שהוכרה במדרש בראשית-רבה כמקום ושהפכה אי-אז להיות לאחד השמות של אלוהים כפי שנמסר:  "מפני מה מכנין שמו של הקב"ה וקוראין אותו 'מקום'? - שהוא מקומו של עולם, ואין עולמו מקומו".[6]

ב. קנבס
ליצירה המודרניסטית הפלסטית קל יותר מאשר לדפוסי הלשון המערביים הנורמטיביים – להתנער מנרטיב, להתקיים באורח פרגמנטרי, ליצור סמיכויות וזיקות החורגות מצירי זמן לינאריים ומהשתרשרות מבוססת הגיון. וסלהוב, אותה כותבת השומרת על הסרבנות של הילדה ההיא העומדת במסדרון בפנימייה – מתעקשת ליצור מתוכה כתיבה אחרת. כתיבה שתקח את הרעל הממסדי ותהפוך אותו לתרופה, לפרמקון: כתיבה שתקח את "הקיר הלבן במסדרון התחתון ביותר של הפנימייה בירושלים, מסדרון חדש בתכלית, מסויד בלבן בוהק מאין כמוהו" [סלהוב, שם, 15] ותהפוך אותו לקנבס שלה. קנבס שעליו תרשום שבא סלהוב במחווה מיסטית-מודרניסטית – את הזמן המרובה הבלתי נקוב של הוריה ושל ספרויותיהם.
המהלך הכפול המיסטי-מודרניסטי, עשוי להתברר מהאופן שבו עוסקת סלהוב בדבריו של סמואל בקט על אודות היוולדותה של הספרות מן האמנות: "מצור מחודש על החיצון החתום. יד ועין דלוקות בצמאון אל הלא-אני. המבט לא ירפה מן האינו-ניתן-לראיה, אלא על-מנת להסתער על האינו-ניתן-לעשיה. עקבות של משמע להיות ולהיות אל מול. עקבות עמוקות".[7] וכך מפרשת סלהוב את הדברים:
"הלשון הנובעת מהערפל המתאבך כדימוי, המתחמק כדימוי, היא מיתית ואבודה. תובענית ומתפוררת, כמו [...] האמנות הישראלית. בתנודותיה היא שבה ורושמת עבודת אבל, שיעדיה האסתטיים-תיאולוגיים מתחדשים ללא הרף. (התמסרות[8]) לנגינת האבסורד המחורר את ההיסטורי, לעולם מרוקן את הפוליטי ומטעין אותו באין המיסטי היהודי". [סלהוב, שם, 176].

הכתיבה הנולדת מדימוי מאפשרת תנודתיות מיוחדת בין בקשתו של סמואל בקט להגיע אל אשר אינו ניתן, לבין עבודת האבל הנפרשת במרקם האמנות הישראלית, ובה בעת בין האבסורד המודרניסטי-אירופי ובין האין היהודי-מיסטי. חירור הזמן ועיבויו וכן העירוב העקרוני בין עולמות הנתפשים הופכיים, המצויים כרשת הקואורדינטות של הספר – מאפשרים לשבא תשתית לכתיבת מקום שבו גבולות בין הנבדלים (שהשיח הציבורי מבנה אותם כנבדלים באורח מוחלט ומצמית) מתמוססים. מתוך כך הדוקסה המפרידה בנחרצות אבל מאבל, מוצא ממוצא, לשון מלשון ופליטות מפליטות – ננגעת באופנים החופשיים של האמנות הפלסטית שיש בה לדברי שבא ה"חירות והאחרות ביחס למערך הסימנים והסמלים הלשוניים". [סלהוב, שם, 175] ובה בעת היא ננגעת בממד המיסטי המסרב לקו רציף ולתפישות של התקדמות והתפתחות והמאפשר התמודדות עם קטבים וגם התמוססותם זה לתוך זה.
כך עולה, למשל, מן האופן שבו מאפיינת שבא את ייסוד המקום בידיו של פיליפ רנצר, ביצירות שעוסקות בעיירת הפיתוח בישראל, בעיירה היהודית בגולה ובעיר הפריפריאלית באשר היא, העיר המודרנית:
"הצריפים והשיכונים, הקמים ושבים, מסמנים מרחב נטול תודעת זמן משום שמעשה הייסוד של 'המקום' וגבוליו אינו מסתיים לעולם. [...] הזמן המעגלי הוא חלק ממאפייני המיתוס [...] המודרניות נתפסה כשיסוע המעגל והבקעה מתוכו אל עבר הווה הנבדל ממנו בקונפיגורציית הזמן דמויית החץ שלו: קו ישר, החותך ומפלס את הדרך קדימה. רנצר מגבב את הקו הישר לעיגול" [סלהוב, שם, 245].
בדומה למתקיים אצל פיליפ רנצר, כתיבתה של שבא סלהוב מגבבת את הישר לעיגול ומתוך כך יוצרת מקום שעשוי להוות בית (מקום שהוא עצם הספר עצמו, הכותב ומשכתב את המקום כמרחב-זמן האפשרי לדייריו הקיימים [בשונה מאלו האידיליים] מקום המסוגל להיות בהזרה דיו כדי להתהוות כבית. מקום שבו נוצרת נזילות שאינה מאחדת ואינה מוחקת הבדלים, בין עיירת הפיתוח, העיירה והעיר). זהו מקום שבו מתאפשרת תשומת לב לזיקות – הקיימות בין אלו הנחשבים כשונים וכרחוקים עד כדי קרע אלים.

"מקום" דומה נוצר גם במסה על יצירתו של אמון יריב, ששמה "בראשית באר – מקום כמיתוס ומושג". שם נחשפות בידי סלהוב זיקות בין מתפלל מוסלמי וסרבן ישראלי ושניהם נקשרים במסורת הסירוב היהודית-הגולה: מסורת שבה נוקטת שבא סלהוב עצמה, באורח מסווה, כדרשנית: "הסירוב של יריב [..] הוא הזדהות פראית, הזדהות המתיכה אותו לאחד עם דמותו הכורעת של מתפלל פלסטיני". [סלהוב, שם, 199]
אבקש להתעכב ולהשתהות על מצב זה, כעל מצב פרדיגמטי של התמוססות בין קטבים שונים, שמתקיים פעם אחר פעם ביצירה של סלהוב (פעם בין זיעת האם והאותיות הכתובות, פעם בין מזרח ומערב, פעם בין ערבית ועברית, בין העורך והסופר, בין מעצב ואמן ועוד). משולש ההתמוססויות שאנו פוגשים בו במסה על תערוכתו של אמון יריב – בין מתפלל פלסטיני, סרבן ישראלי ומסורת הגלות היהודית – אינו דואלי ולכן אינו יוצר זיקה רק בין מי שהמדינה ממקמת כאויבים וכניגודים בינאריים (יהודי/ערבי).[9] שכן אצל שבא נוצרת התמוססות כל העת במישורים נוספים הממוססים את עצם הקיטוב שמבסס שיח המדינה: למשל בין הנחשב דתי לנחשב חילוני; ובתוך שדה האמנות עצמו – בין המדיום של התפילה והמדרש למדיום של הצילום – כלומר בין הכתב והצלם ובין הנחשב כריטואל, אורנמנט, מלאכה – לנחשב כאומנות. מדובר איפה בהתמוססויות פוליריתמיות, מרובות – שיתכן כי עם חלקן נסכים בקלות ואת חלקן האחר נתקשה לקבל, או אף נחלוק עליהן. ודווקא לכן הן, בעיני, במובן העמוק ביותר, מה שעשוי ליצור זיקה בין נבדלים. כלומר ליצור קֶשֶׁר, יַחַס, נְטִיָּה, וגם תְלוּת, ערבות ומחוייבות. והן, ההתמוססיות הפוליריתמיות המתקיימות ביצירה של שבא – מסוגלות לפעולה עמוקה בלשון, שחומקת מדידקטיות ומאינדוקטרינציה.[10]

ג. בין היש שֵׁם לאין שֵׁם
כאן אבקש להיות בקשב למרווח תנודה שיוצרת סלהוב בין שתי עבודות אבל שונות שהיא אצרה בשנה אחת – 2007. עבודה (או יצירה) אחת היא "בראשית באר" של אמון יריב והשנייה "סגולה" של אלי פטל.
במסה על יצירתו של אמון יריב מלווה שבא את הפיגורה של הישראלי שהתחנך על ברכי הספרות המשכילית – הישראלי נטול האבות המתמודד כדברי שבא עם אין-שם לבן ועם אין-שם לאב; ועם התפגרותה של האמונה המשיחית ההומניסטית שעל ברכיה גדל. יריב  אמנם אינו מתכחש לכוח הקדוש המשפיע על המקום הזה ולצד המודרניזם הוא "מאמץ גם את המערכת הסמלית–אמונית שגנוזה בחלום האיום, המופלא, שהוא המקרא"; אך ביחס לאותה מערכת הוא אך צופה ואסיר, מי שגם שעה שהוא משתחרר מן המדים – שלהם הוא מסרב – נועד להמשיך להתבונן בהם כבהילת הקרינה האטומית של אמונתו המנותצת, או כדבריה של שבא כב"גולם של סימנים שאולים, מגובבים כערמת סמרטוטים כורעת, מסרבת לקום". [סלהוב, שם, 200]
במסה נוספת הדנה ביצירתו של אלי פטל, מלווה שבא את הפיגורה של הישראלי שהתחנך על ברכיה של יהדות נמחקת, השבה ומופיעה כזיכרון מזרחי. שבא מלווה את פטל בתהליך שבו נוצרת מחווה לסב ששמו ומוצאו מפציעים מחדש מתוך המחיקה באופנים שאינם מכחישים את האבדן ובכל זאת, יכולים לחסות בשם: "שכונה בדרום מזרח תל אביב. רוורס ארוך ברחובותיה הריקים, הצפופים, דמות רב ישיש עולה מאפלה [...] מאותה גניזה שם קברת את עברך, את כתמי ההשכחה והנה הזכרון מפציע ועולה, מעניק לך סגולה, קמיע להגנה".  בהמשך, בדומה למתקיים ביצירה "החיים הוראות שימוש" לז'ורז' פרק,[11] משחקת שבא עם השמות המשתנים של המהגר היהודי מתוך תודעה שאיננה מבקשת לקבע את השם אלא להפך, לפרוט על מנעדי ההברה המשתנים ולהתמוסס עימן אל עבר הריבוי הבלתי נתפש, התהומי, האלוהי – הנוגע בה בעת באבדן ובהשגה: "הוא נוטל את השם היהודי-ערבי של אבי-האם וקורא לעצמו בשמו: אלי נר – תרגום השם אלי קנדיל. ההתלבשות בשם הסב קנדיל, בשם הענף של אילן האם, כמוה כאימוצו של מקור". [סלהוב, שם, 98]

בתנועה שלי כקוראת המתנועעת עם שבא סלהוב בין אמון יריב לאלי פטל, אני תוהה: היכן אני נמצאת? ואילו מקורות אני יכולה לאמץ? מאיזה סב?
לרגעים אחדים אני נזכרת באבי יצחק, שאת סבו הוא לא הכיר ואשר שמו (זאת נודע לי רק לאחרונה) היה זהה "יצחק". לרגעים אני נזכרת בלשונות המזרחיות הבבליות שהיו בלולות בלשונו, אי-שם אי-אז במזרח אירופה, שם חי וגם מת כגבאי ושאותו בנו עזב. בשלב כלשהו עיברת אבי את שם המשפחה משרקסנר לשורק. על פי הנהוג במקום ובזמן בחר מילה מקראית "מקורית" הניתנת להבנה במקום "החדש" הזה. אבל לפעמים טועים וכותבים אותה "סורק" (כמו scanner). אזי ה-ש' הופכת ל-ס'. לרוב הדבר מעורר בי זעם או בוז אבל לעיתים אני חשה הקלה שדבר-מה נחשף. שדבר-מה בשם האב היציב מדי נסדק, שהטעות מורה שוב ושוב על מה שאבד ומשמרת אותו נגיש, כשבר.
לרגעים אחרים אינני יכולה אלא להתבונן בערימת המדים שהשלתי. באותה ערימת סמרטוטים המסרבת לקום שאותה אני מסוגלת אך להניע מעט. ושוב אני תוהה: היכן אני נמצאת? מה המקום הזה? מה נצבר בו? מה נאסף בעלים הכתובים של צבריו? איזו סבלנות (סאבר, صَبَّار) יש בו? איזו מסוגלות להסתגל למגע עם שבר ולזיקוקה של סגולה?

והאם יש לחפש לכך תשובה? להפך. שכן מי שיתנודד עם שבא סלהוב, ויעתר לתנועתה במקום – לתנועתה המתפצלת ומכנסת ריבוא קטבים, לסבלנות שיש בה לבכיות רבות ולתהליכי אבלות סותרים, לאוזנה הכרויה לסוד הֵדֵי הנשמות – ילך בין כל אלו ויאבד אט-אט את המחיצות המסבירות בוודאות לאן אנחנו שייכים. ומעניין כי תחושה זו של "מציאת האבדן" מתאפשרת דווקא בשעה שסלהוב יוצרת מרחב הממקם אותנו בין היהדות והמודרניזם – מרחב שאינו מכחיש הקשרים ומאפשר חלחול של ידע ותכנים מן המסורת היהודית אל תוך הברוטליזם הארכיטקטוני של השפה הישראלית, ובה בעת – משחרר את הקשר הלינארי, האדיפלי והנאיבי לשם ולשורשים.
ולכן מי שיתנודד בעקבותיה של שבא סלהוב ויקשור עימה את קשר-הדם החמקמק והמאומץ המסוגל להווצר מתוך תהליך קריאה – יוכל, אולי, להיהפך בעצמו להתמקמות נכתבת העשויה, ואני מצטטת את דבריה כחתימה "כרצף שאי-אפשר להגדירו כקו מתמשך ורציף, אלא כתוואי מהבהב של נקודות בודדות שזוהרן מכונס ומהוסה כמו סוד חסר שם". [סלהוב, שם, 89].

[1] הכיוון מזרח: כתב-עת לתרבות וספרות, 32, סתיו תשע"ט. עמ' 77-70.

[2] שבא סלהוב, מסות על אמנות ויהדות, הוצאת רסלינג (סדרת בדעבד), תל-אביב 2017.

[3] חיים נחמן ביאליק, "גלוי וכסוי בלשון", כל כתבי ח. נ. ביאליק, הוצאת דביר, תל אביב, תרצ"ט. עמ' קצא.

[4] וירג'יניה וולף, אורלנדו, מאנגלית: שרון פרמינגר, פן הוצאה לאור וידיעות ספרים, 2007. עמ' 215.

[5] גלילי שחר, גופים ושמות: קריאות בספרות יהודית חדשה, הוצאת עם עובד, תל אביב 2016; אילנה פרדס, אוהבים מוכי ירח, עגנון ושיר השירים בתרבות הישראלית, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים 2015.

[6] בראשית רבה, פרשה סח, ט.

[7] מצוטט אצל שבא סלהוב, שם, עמ' 175. סמואל בקט, "לאביגדור אריכא", (דצמבר 1966) ,בתוך:  Mordechai Omer (ed.), Samuel Beckett by Avigdor Arikha (London: Victoria and Albert Museum, 1976), p. 5

[8] שינוי קל שלי, ע.ש.

[9]  ולכן, באופן רציונלי-הופכי אנו יכולים גם לומר בקלות: "הם לא אויבים". אבל הקלות הזו, אינה מאפשרת לדעתי אמירה עמוקה מספיק שמסוגלת להספג ולחלחל בתשתיות הלשוניות של החברה, כפי שמתאפשר ממערכת התמוססויות הקטבים וחשיפת הזיקות המרובה המתקיימת בכתיבת סלהוב.

[10] המתווה המיסטי-מודרניסטי-פלסטי של הכתיבה מעורר גם את הזיקה העזה שבין זיעת האם והחללים שבין האותיות. מתווה טקסטואלי עתיק יומין הנשזר בספר בתור הזיקה המיוחדת בין מלכה, אמה של שבא, על המטען הרוחני התרבותי והסוציו-אקונומי המסויים שלה, אך גם בין ה"מלכה" כפיגורה נשית-מיתית – שזיעתה וזעקתה השתוקה וסירובה לכיווניו האחידים של השיח נכתבים בין מילותיו הסמכותיות של הספר, לבין ההעדר הארכאי – התובע קריאה משתתפת ויוצרת בין המילים.

[11] שמה של הדמות של השכן היהודי בחיבור "החיים הוראות שימוש" אינו מובן לשאר השכנים של הבניין הפריזאי. משהם מחליטים לבסוף לשאול אותו, עונה להם השכן כי שמו עשוי להיות מבוטא בעשרים אופנים שונים. וכי למעשה, בשל מעברי גבול שונים ומשונים שעברו בני משפחתו, כבר אין לדעת כיצד לבטאו והוא פותר את כולם מן המאמץ לקבע את שמו בתצורה אחידה כלשהי. ראו: Georges Perec, La Vie mode d'emploi, Hachette 1978. P. 346.. ראו גם אצל יוזף רות, תיאור של תופעת השמות המשתנים והבלתי-מובנים של היהודים באירופה בין מלחמות עולם, ואת משמעותה של פעולה זו ביחס לתרבות בה הם מצויים: יוזף רות, יהודים נודדים, הוצאת סמטאות, ירושלים, 2011. עמ' 81-82, 133. על האפשרות ליחס בין תופעת השם הפרטי המתנייד ובין הרגישות הלטריסטית היהודית בכלל ובמדרשי האות של שם האל בפרט, ראויה להתייחסות נרחבת בנפרד.

תכנים דומים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פנים אל פנים – אמהות, אלימות ועיר מקלט

[שיח גלריה בתערוכה "פנים אל פנים" של צביקה לחמן]
שישי | 16.2.24 | 11:00, המשכן לאמנות עין חרוד. 
בשיח הגלריה נדבר על רוך וקושי, "אגדה והלכה" ומתח בין חידת היצירה הפותחת לבין החוק החורץ דין למוות וחיים, כפי שמשתקפים מיצירותיו של לחמן.
המפגש יהיה בעל אופי נסיוני, בהשראת התלמוד, פתוח לשיחה בעל פה ביני ובין (הפסלים) והקהל. 
את שיח הגלריה תפתח ד"ר גבי מן שתדבר על הרלוונטיות של מצבים שנעים בין ידיעה ללא-ידיעה ושמחלצים זיכרונות של אסונות קודמים מתוך תהומות השכחה.

"בין חיים לחיים"

[שיחה בעקבות ספרה של אסתר אורנר]

שני | 18.3.24 | 19:00 | Palais des Thés דיזנגוף 131 תל אביב בהשתתפות ריטה קוגן ועדי שורק. לפגוש את אסתר זו תמיד הזדמנות לחכמה ולחום, להיות עדה ליכולתה הנדירה לדבר בפיקחון ובהומור על כאבים גדולים מנשוא, לשזור בספרות את פרטי הפרטים של היומיום, ואני מצפה לשיחה הזו במיוחד.

ונציה

"איש אינו יודע כיצד החלה הקטטה המחרידה שקטלה את העיר וגרמה לה לשקוע לפני כחודש. כיצד נפלו מאות אנשים אל תוך התעלות, מתכתשים על הסירות, רומסים גונדוליירים חסונים, דוחסים עקבים, קצה מטרייה, תולשים שיער, בוטשים זה בפני זה, דוחקים ובועטים ומתיזים, נצמדים, מתנשמים. אך אמש עלה מן התהום פנקס רשימות השופך אור חדש על האירועים"
[הסיפור ראה אור בהוצאת תרסט, סדרת הקונטרסים. מוזמנות ומוזמנים לקרוא]

פגיעה מגדרית במלחמה, סופרות וחוקרות קוראות יחד - הזמנה

[הזמנה לאירוע היום – בזום או פיזית – יום ד' 22.11.23 16:00] סופרות וחוקרות, בעקבות פגיעה מגדרית במלחמה.
בין המשתתפות אילנה ברנשטיין, ענבל אשל כהנסקי, זמירה פורן, עדנה שמש. אני אקרא בו את הסיפור "אם ובת ומלחמה" שנכתב לפני כמה שנים ולצערי הפך עכשווי.

אנשים ומלאכים, לקראת כנס "מלאכים בשמי תל אביב - צילום וההוויה הנסתרת"

הנה, האיש עם שתי-עגלות-הקניות-העמוסות-בשקיות-ריקות, עדיין כאן. וזו שתלתה כביסה בשדרות רוטשילד עברה עוד לילה בלא פגע. וזה שצועק ומבקש שקל מיושבי בתי הקפה בכיכר הבימה שב למעגלי צעקותיו.

לא רק בגלל ההקלה שהם ניצלו שוב, אני חשה את תחושת הנס. אלא שהימצאותם מגנה על העיר מפני אלימותה, מגנה על העיר מפני רצונה להיטהר טיהור מסוכן, מגנה על העיר מפני התייפייפות משכיחה, מבעיתה, השוכחת את האנושי בחולשותיו ודוחקת אותו הרחק ממנה.

בכנס המתקרב, חשבתי ללכת מחסרי הבית אל האנשים-מלאכים של מיכל רובנר, אותן פיגורות נטולות פנים "טרשיות" כלשונה של רובנר, שבכל זאת מותירות בנו רושם מיוחד ונוגעות ללב. הן מעלות תהיות ביחס לשייכות ולאנונימיות, להמוניות ולקירבה. אחשוב על צילום ועל כתב, מה מתירה לי ההתבוננות של הכותבת, הלא מצלמת? מה אוסרת על עצמה רובנר המצלמת? ולהפך, למה היא נעתרת?