פה ושם  עדי שורק

מסות

לדלג בין הרחובות עם האומגה הדימיונית של הקריאה | דרור בורשטיין

לאט לאט מתחילה להצטבר כאן, במינימליזם של אמצעים ספרותיים, עיר חדשה על בסיסה של תל אביב ולצידה. אפשר לדלג בין הרחובות רק בעזרת האומגה הדמיונית של הקריאה. וה"אומגה" הזו היא לב העניין בספר. ב"מפה" שיוצר הטקסט הזה נבנה, אט-אט, מרחב מקביל, מה שמישל דה סרטו מכנה "גיאוגרפיה משנית, פואטית"

בין הנוף הפיזי לנפשי, בין עירנות לחלימה | מיכל בן נפתלי

"העיר מתפרקת לפניו לקטביה הדיאלקטיים", תיאר בנימין את דמותו של המשוטט בעקבות ספרו של פרנץ הסל "לטייל בברלין". "היא נפתחת לפניו כנוף, היא סוגרת עליו כחדר". ניתן לשאול מה בין משוטט לתייר, או לטייל, או להוזה הפילוסופי; יתר על כן, מה בין משוטט למשוטטת או לתיירת-של-פנים?

"היכן שלא תהיי, אם תשמעי ואם לאו, אדבר איתך" | אחרית-דבר לספר "סוף, והמשך" מאת אסתר אורנר

בין החגים אני מפרסמת כאן את אחרית הדבר שכתבתי לספרה של אסתר אורנר, "סוף, והמשך". הספר כולו נע בשנת האבל השניה של בת על אימה, ובנוסף בשנה העברית על מועדיה, חגיה, זמניה. זוהי שנה עברית שמורגשת קצת זרה, כפי שאישה החיה בין צרפת לישראל והכותבת בצרפתית, כאסתר אורנר עצמה, יכולה לגרום לה להרגיש.
"עוד מעט ה-10 באוקטובר, עוד מעט ערב סוכות, עוד מעט, כמובן, יום כיפור... את רואה שכתיבה באה תוך כדי כתיבה. בסופו של דבר נזכרתי במה שהיה לי לומר לך. מה שאני כותבת כאן איננו באמת מכתב".

השיחה המפורקת של החיים - ריאיון שערכה איתי עינת יקיר

באחת הפעמים צבעתי בית כנסת במאה-שערים. התחושה בבית הכנסת הזה הייתה מאוד קהילתית. למרות השיפוצים אנשים נכנסו לראות מה עושים "בביתם" והתפעלו מקישוטי הקרניזים, שהודבקו לתקרת בית הכנסת ונצבעו בצבעי בורדו, זהב וטורקיז. יום אחד, בזמן שעמדתי על סולם, נכנס אדם מבוגר והתבונן במתרחש בהתפעלות. לפני שהלך אמר "תבורכנה ידייך" – ברכה שלא הכרתי קודם, או שהכרתי רק באופן ספרותי ומעולם לא זכיתי שיברכוני בה עד לאותו הרגע. זו ברכה שבדרך כלל מברכים בה לאחר שטועמים מזון טוב שהכינה בעלת הבית וכאן, הוא השתמש בטבעיות בברכה שמברכים אישה שעושה פעילות מסורתית עבור פעולה שאינה נחשבת "נשית" והייתה לי הנאה מעצם המהלך הזה – שהיו בו גם שותפות וגם נפרדוּת של עולמותינו ומכך שכל זה קרה בלב מאה-שערים. לאחר תחושת השמחה הוצפתי בתחושת פספוס [...]