פה ושם  עדי שורק

גזר דין מוות | מאת הסופר הסורי זכריא תאמר

[סיפור מתוך "נמר מנייר". ספר חדש בסדרת "ושתי"]

 - ערך ותרגם מערבית אלון פרגמן - 

 עומַר אל-מוחְ'תַאר מיטלטל מעמוד התלייה בראש שמוט, עיניו עצומות, רגוע, שותק, גאה, אינו שועה לשומר האמון לשמור עליו, הנושא עליו את נשקו.

השמש הזורחת הייתה באותה השעה כשלג חיוור. עומר אל-מח'תאר ניסה לחפש שמש אחרת, שתעניק חום לדמו הקר. הוא דמיין לעצמו ציפור קטנה רעבה, המסרבת ללכת בבוקר לבית הספר, בציפייה לגשם שירטיב את לחמה היבש. הוא דמיין שושנה לבנה מנמנמת על מיטת ברזל, רועדת מקור, ואין ברשותה הכסף הדרוש לקניית תנור. הוא דמיין חתול כלוא בבתי מרקחת, החולם על גשם של כנפיים. הוא דמיין עננים הרצים בסמטאות, מאַבְּקים את בגדיהם, מתקוטטים עם הילדים ומנפצים באבניהם את זגוגיות החלונות.

אז צעק השומר אל עומר אל-מוח'תאר: "מה יש לך? מדוע אתה מחייך? אתה צוחק עליי או שאתה חושב על נשים?".

שאלתו נענתה בשתיקה, על כן המשיך בטון ממורמר: "דבר. מדוע אינך מדבר? עד מתי תשתוק? לא נמאס לך? אל תתנשא. סבא שלי לא היה משרת של סבא שלך. אוף! איזו עבודה קשה, בלי טיפת הנאה!".

באותו רגע עבר במקום ילד קטן, ובידו בובת שעווה. הוא נעמד מולו והביט מבועת בעמוד התלייה. השומר צעק אליו בקול גס: "לך. אסור לעמוד". הילד לא זז ממקומו, כאילו איש לא דיבר אליו. השומר התרגז, קרב אליו ושאל אותו בתקיפות: "למה אתה עומד כאן?".

הילד אמר: "אני מסתכל".

השומר אמר: "על מה אתה מסתכל? על מסעדה?".

הילד הצביע באצבע קטנה אל עומַר אל-מוח'תאר ואמר: "אני מסתכל עליו".

השומר שאל בפליאה: "אתה לא מפחד ממנו?".

הילד הניע ראשו בשלילה, והשומר אמר, כשכעסו מתעצם: "ילדים מחונכים מפחדים מאנשים תלויים".

השומר הושיט את ידו בתנועה פתאומית וחטף את הבובה מידו של הילד, וזה צעק בקול רם מהדהד: "החזר לי אותה... החזר לי אותה...".

השומר צחק ואמר: "נשק את ידי קודם. בוא נשק אותה. אתה לא רוצה לנשק את ידי?!". "החזר לי אותה.. החזר לי אותה".

השומר אמר: "שתוק. הבובה הוחרמה כעונש על כך שלא כיבדת את החוק. קדימה, תתחפף מפה, ולא – אפשוט את עורך ואמלא אותו קש".

הילד לא מיהר. הוא הלך בצעדים איטיים, עד שעמד במרחק מה מהשומר, ואז נעצר וצעק: "אביא את אחי שיכה אותך".

השומר התכופף אל הארץ והרים אבן, השליך אותה לעבר הילד ואמר: "ותביא גם את אמא שלך".

הילד חמק מהאבן בקפיצה, אחר כך החל לרוץ והתרחק משם.

השומר נאנח בעצב ואמר לעומר אל-מוח'תאר: "דור מקולל, לא מכבד אף אחד. אתה יודע למה לקחתי את הבובה, למרות שאינני נשוי?".

עומר אל-מוח'תאר לא השיב, והשומר הוסיף ואמר: "חסר לך שתחשוב שאני משחק בה. אני גבר מזה זמן רב".

אחר כך דיבר אל עצמו בקול רם: "מה אעשה בה עכשיו?".

הוא חשב כמה רגעים, ולפתע צעק בצהלה: "אעמיד אותה למשפט. למה לא אעמיד אותה למשפט?".

עומַר אל-מוח'תאר שלח לעברו מבט זועם, והשומר אמר לו: "אתה טועה אם אתה חושב שאינני ראוי לנהל משפט".

הוא השליך את הבובה לארץ בזעם, וצעק בקול צורם: "בית המשפט".

הוא פנה לעומר אל-מוח'תאר והזהיר אותו: "חסר לך שתצחק, אני אחנוק אותך".

הוא קימט את מצחו, ואמר לבובה: "את מואשמת ב... שכחתי לחשוב על האשמה. טוב. את מואשמת בביצוע פשע שאעדכן אותך לגביו בהמשך. בואי תודי, ואל תנסי לרמות אותי. אני יודע לירות. את לא רוצה לדבר? עשי כטוב בעיניך, אבל את תשלמי את מחיר התגרותך בבית המשפט".

הוא הביט סביבו בעיניים קשות, פנה לקהל דמיוני ואמר: "אסור לדבר".

הבגדים התלויים לייבוש על מרפסות הבתים שתקו בשעה שהשומר פסק וציווה: "גזר דין מוות".

הוא הוסיף בקול רפה נבוך: "אבל איך אוציא אותך להורג? אירה בך. לא, לא. כך אאבד כמה כדורים. אשחט אותך. לא, לא. אשמור על כוחי כדי לשחוט תרנגולת או כבש. מה אעשה?".

הוא הביט זמן מה בבת הקטנה החיוורת, ואז קרנו פניו מאושר. הוא מיהר להביא חבל, קשר אותו אל עמוד התלייה שממנו היטלטל עומר אל-מוח'תאר, אחר כך שאל את הבת בחמלה: "מה היא בקשתך האחרונה? מה? את רוצה לראות סרט מצחיק? אני מצטער על כך שאיני יכול למלא את בקשתך. לא ניתן לדחות את שעת המוות. יש להתייצב בפניו בפחד ובמלוא הרצינות".

הוא זקף את קומתו וצעק: "מוות לבוגדים".

הוא לקח את הבובה, כרך את החבל סביב צווארה, והניח לה להישמט באוויר לצד עומר אל-מוח'תאר.

עומר אל-מוח'תאר רצה לצעוק, אבל עד מהרה הרטיבו הדמעות את פניו המקומטים ואת זקנו הארוך הלבן. הנה הציפור הקטנה מגורשת מבית הספר, כי ידעה רק לשיר, והנה העננים – אסור להם ללכת ברחובות הרחבים, כי בגדיהם ישנים ובלויים. הנה אוכלים כותנה במקום לחם, והנה הוורד מלקק את דמו, והנה עומר אל-מוח'תאר מתיר את חבל התלייה שלו ורץ לעבר בית הקברות, בשעה ששמשות הארץ נעלמות וכבות בזו אחר זו.


* במקור בערבית - מתוך הספר:  דמשק בלהבות, 1973: 93-87.

תכנים דומים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פנים אל פנים – אמהות, אלימות ועיר מקלט

[שיח גלריה בתערוכה "פנים אל פנים" של צביקה לחמן]
שישי | 16.2.24 | 11:00, המשכן לאמנות עין חרוד. 
בשיח הגלריה נדבר על רוך וקושי, "אגדה והלכה" ומתח בין חידת היצירה הפותחת לבין החוק החורץ דין למוות וחיים, כפי שמשתקפים מיצירותיו של לחמן.
המפגש יהיה בעל אופי נסיוני, בהשראת התלמוד, פתוח לשיחה בעל פה ביני ובין (הפסלים) והקהל. 
את שיח הגלריה תפתח ד"ר גבי מן שתדבר על הרלוונטיות של מצבים שנעים בין ידיעה ללא-ידיעה ושמחלצים זיכרונות של אסונות קודמים מתוך תהומות השכחה.

"בין חיים לחיים"

[שיחה בעקבות ספרה של אסתר אורנר]

שני | 18.3.24 | 19:00 | Palais des Thés דיזנגוף 131 תל אביב בהשתתפות ריטה קוגן ועדי שורק. לפגוש את אסתר זו תמיד הזדמנות לחכמה ולחום, להיות עדה ליכולתה הנדירה לדבר בפיקחון ובהומור על כאבים גדולים מנשוא, לשזור בספרות את פרטי הפרטים של היומיום, ואני מצפה לשיחה הזו במיוחד.

ונציה

"איש אינו יודע כיצד החלה הקטטה המחרידה שקטלה את העיר וגרמה לה לשקוע לפני כחודש. כיצד נפלו מאות אנשים אל תוך התעלות, מתכתשים על הסירות, רומסים גונדוליירים חסונים, דוחסים עקבים, קצה מטרייה, תולשים שיער, בוטשים זה בפני זה, דוחקים ובועטים ומתיזים, נצמדים, מתנשמים. אך אמש עלה מן התהום פנקס רשימות השופך אור חדש על האירועים"
[הסיפור ראה אור בהוצאת תרסט, סדרת הקונטרסים. מוזמנות ומוזמנים לקרוא]

פגיעה מגדרית במלחמה, סופרות וחוקרות קוראות יחד - הזמנה

[הזמנה לאירוע היום – בזום או פיזית – יום ד' 22.11.23 16:00] סופרות וחוקרות, בעקבות פגיעה מגדרית במלחמה.
בין המשתתפות אילנה ברנשטיין, ענבל אשל כהנסקי, זמירה פורן, עדנה שמש. אני אקרא בו את הסיפור "אם ובת ומלחמה" שנכתב לפני כמה שנים ולצערי הפך עכשווי.

אנשים ומלאכים, לקראת כנס "מלאכים בשמי תל אביב - צילום וההוויה הנסתרת"

הנה, האיש עם שתי-עגלות-הקניות-העמוסות-בשקיות-ריקות, עדיין כאן. וזו שתלתה כביסה בשדרות רוטשילד עברה עוד לילה בלא פגע. וזה שצועק ומבקש שקל מיושבי בתי הקפה בכיכר הבימה שב למעגלי צעקותיו.

לא רק בגלל ההקלה שהם ניצלו שוב, אני חשה את תחושת הנס. אלא שהימצאותם מגנה על העיר מפני אלימותה, מגנה על העיר מפני רצונה להיטהר טיהור מסוכן, מגנה על העיר מפני התייפייפות משכיחה, מבעיתה, השוכחת את האנושי בחולשותיו ודוחקת אותו הרחק ממנה.

בכנס המתקרב, חשבתי ללכת מחסרי הבית אל האנשים-מלאכים של מיכל רובנר, אותן פיגורות נטולות פנים "טרשיות" כלשונה של רובנר, שבכל זאת מותירות בנו רושם מיוחד ונוגעות ללב. הן מעלות תהיות ביחס לשייכות ולאנונימיות, להמוניות ולקירבה. אחשוב על צילום ועל כתב, מה מתירה לי ההתבוננות של הכותבת, הלא מצלמת? מה אוסרת על עצמה רובנר המצלמת? ולהפך, למה היא נעתרת?