פה ושם  עדי שורק

תחתונים

[סיפור קצרצר; טיוטה]

"זה רעיל" קרא לעברי איש נמוך קומה בגיל עמידה מתקדם והרתיע את ידיי מלהמשיך ולחפש תחתונים שהיו ערומים בסלסילת מבצע.

"מה?", הפטרתי באופן שניסה לגייס מחדש את המרחב שיגן על פרטיותי. "הקינואה, יש עליה קליפה שאם לא שוטפים אותה היא רעילה", התיז את המילים בעסיסיות משונה והביט בעין אחת בקינואה ובשניה בתוואי הדרך שבין אצבעותיי לערמת התחתונים. משהו מן הרעל היה שם, פשוט ונוכח.

הוא לא היה עילג בשפתו אך העילגות עטפה אותו, ובעצם אינני יודעת מדוע אני מכנה זאת עלגות, את אותה תאווה פולשנית, עלובה, שחמקה מלשונו אל כיווני, חוטמו נוזל מטה ופיו מפרכס מעט, איש לא יכול היה לראות זאת, הכל נראה סולידי וסתמי. "בסדר, תודה", הפנתי את מבטי מערמת התחתונים היפים שביקשתי להמשיך ולבחור לי מהם זוג אחד או שניים ומיהרתי אל הקופה כדי לפרוע את חוב הקניה הגדולה ברשת-הכי-זולה, זו שנסעתי אליה במיוחד ובדרך הזהרתי את עצמי שלא להתפתות למבצעים.

פעם באוטובוס התישב לידי איש מבוגר למדי ולפתע שמתי לב שאי הנוחות הזו שמעקצצת את רגלי אינה אלא כף ידו שניצלה את נמנומי בנסיעה הארוכה והחלה מגששת. הסתכלתי עליו במבט מופתע כל כך וישר עד שקם במהירות וברח בתחנה של חדרה והבחור שישב מאחורי הבין עוד לפניי מה קרה והחל צועק מהחלון לעברו – זועם את זעמי. אני חושבת שלולא עזרתו הייתי אוספת פנימה את העלבון, ואת תמהוני.

 ופעם אחרת באוטובוס דן, בסוף שנות השמונים כשעוד היו כרטיסנים בבטן האוטובוסים בתל-אביב, הכרטיסן שהייתה לו ציפורן-זרת מאוד מאוד ארוכה והיה נמוך ובעל פנים שמנוניות מעט ועיניים קטנות יוקדות סימן לי להתקרב ושילח אל אוזני, לפתע, רצועת קללות קשה, מעליבה, בלחש, שאפאחדאחר לא שמע, כמו היה מכשפה. הלכתי אל הנהג ואמרתי. הנהג נהג כאילו אין ביכולתו לעשות דבר. החזרתי מבט רושף לכרטיסן וירדתי מהאוטובוס והמשכתי אל מפגשי השבועי עם קלינאית התקשורת. ניסיתי לספר אבל הלשון התבלבלה ונותרתי עם הפחד כל הלילה.

> מתוך ספרי בכתובים "לפעמים מאבדים אנשים"

תכנים דומים

4 תגובות

  1. במילים מדוייקות הצלחת לתאר את תחושת קבס שמקרקרת בבטן התחתונה של כל אשה כשהיא נחשפת להטרדות הקטנות שאינן שוות דיווח. מאד נהניתי.

    1. מוזגת יקרה, תודה, מילותייך משמחות אותי מאוד. אגב, מאז שהפוסט פורסם בבלוג, ראה אור ספרי "לפעמים מאבדים אנשים" בהוצאת ידיעות ספרים - ובו מופיע הסיפור מופרד לשניים: "תחתונים" ו"באוטובוס".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פנים אל פנים – אמהות, אלימות ועיר מקלט

[שיח גלריה בתערוכה "פנים אל פנים" של צביקה לחמן]
שישי | 16.2.24 | 11:00, המשכן לאמנות עין חרוד. 
בשיח הגלריה נדבר על רוך וקושי, "אגדה והלכה" ומתח בין חידת היצירה הפותחת לבין החוק החורץ דין למוות וחיים, כפי שמשתקפים מיצירותיו של לחמן.
המפגש יהיה בעל אופי נסיוני, בהשראת התלמוד, פתוח לשיחה בעל פה ביני ובין (הפסלים) והקהל. 
את שיח הגלריה תפתח ד"ר גבי מן שתדבר על הרלוונטיות של מצבים שנעים בין ידיעה ללא-ידיעה ושמחלצים זיכרונות של אסונות קודמים מתוך תהומות השכחה.

"בין חיים לחיים"

[שיחה בעקבות ספרה של אסתר אורנר]

שני | 18.3.24 | 19:00 | Palais des Thés דיזנגוף 131 תל אביב בהשתתפות ריטה קוגן ועדי שורק. לפגוש את אסתר זו תמיד הזדמנות לחכמה ולחום, להיות עדה ליכולתה הנדירה לדבר בפיקחון ובהומור על כאבים גדולים מנשוא, לשזור בספרות את פרטי הפרטים של היומיום, ואני מצפה לשיחה הזו במיוחד.

ונציה

"איש אינו יודע כיצד החלה הקטטה המחרידה שקטלה את העיר וגרמה לה לשקוע לפני כחודש. כיצד נפלו מאות אנשים אל תוך התעלות, מתכתשים על הסירות, רומסים גונדוליירים חסונים, דוחסים עקבים, קצה מטרייה, תולשים שיער, בוטשים זה בפני זה, דוחקים ובועטים ומתיזים, נצמדים, מתנשמים. אך אמש עלה מן התהום פנקס רשימות השופך אור חדש על האירועים"
[הסיפור ראה אור בהוצאת תרסט, סדרת הקונטרסים. מוזמנות ומוזמנים לקרוא]

פגיעה מגדרית במלחמה, סופרות וחוקרות קוראות יחד - הזמנה

[הזמנה לאירוע היום – בזום או פיזית – יום ד' 22.11.23 16:00] סופרות וחוקרות, בעקבות פגיעה מגדרית במלחמה.
בין המשתתפות אילנה ברנשטיין, ענבל אשל כהנסקי, זמירה פורן, עדנה שמש. אני אקרא בו את הסיפור "אם ובת ומלחמה" שנכתב לפני כמה שנים ולצערי הפך עכשווי.

אנשים ומלאכים, לקראת כנס "מלאכים בשמי תל אביב - צילום וההוויה הנסתרת"

הנה, האיש עם שתי-עגלות-הקניות-העמוסות-בשקיות-ריקות, עדיין כאן. וזו שתלתה כביסה בשדרות רוטשילד עברה עוד לילה בלא פגע. וזה שצועק ומבקש שקל מיושבי בתי הקפה בכיכר הבימה שב למעגלי צעקותיו.

לא רק בגלל ההקלה שהם ניצלו שוב, אני חשה את תחושת הנס. אלא שהימצאותם מגנה על העיר מפני אלימותה, מגנה על העיר מפני רצונה להיטהר טיהור מסוכן, מגנה על העיר מפני התייפייפות משכיחה, מבעיתה, השוכחת את האנושי בחולשותיו ודוחקת אותו הרחק ממנה.

בכנס המתקרב, חשבתי ללכת מחסרי הבית אל האנשים-מלאכים של מיכל רובנר, אותן פיגורות נטולות פנים "טרשיות" כלשונה של רובנר, שבכל זאת מותירות בנו רושם מיוחד ונוגעות ללב. הן מעלות תהיות ביחס לשייכות ולאנונימיות, להמוניות ולקירבה. אחשוב על צילום ועל כתב, מה מתירה לי ההתבוננות של הכותבת, הלא מצלמת? מה אוסרת על עצמה רובנר המצלמת? ולהפך, למה היא נעתרת?