תחתונים

[סיפור קצרצר; טיוטה]

"זה רעיל" קרא לעברי איש נמוך קומה בגיל עמידה מתקדם והרתיע את ידיי מלהמשיך ולחפש תחתונים שהיו ערומים בסלסילת מבצע.

"מה?", הפטרתי באופן שניסה לגייס מחדש את המרחב שיגן על פרטיותי. "הקינואה, יש עליה קליפה שאם לא שוטפים אותה היא רעילה", התיז את המילים בעסיסיות משונה והביט בעין אחת בקינואה ובשניה בתוואי הדרך שבין אצבעותיי לערמת התחתונים. משהו מן הרעל היה שם, פשוט ונוכח.

הוא לא היה עילג בשפתו אך העילגות עטפה אותו, ובעצם אינני יודעת מדוע אני מכנה זאת עלגות, את אותה תאווה פולשנית, עלובה, שחמקה מלשונו אל כיווני, חוטמו נוזל מטה ופיו מפרכס מעט, איש לא יכול היה לראות זאת, הכל נראה סולידי וסתמי. "בסדר, תודה", הפנתי את מבטי מערמת התחתונים היפים שביקשתי להמשיך ולבחור לי מהם זוג אחד או שניים ומיהרתי אל הקופה כדי לפרוע את חוב הקניה הגדולה ברשת-הכי-זולה, זו שנסעתי אליה במיוחד ובדרך הזהרתי את עצמי שלא להתפתות למבצעים.

■

פעם באוטובוס התישב לידי איש מבוגר למדי ולפתע שמתי לב שאי הנוחות הזו שמעקצצת את רגלי אינה אלא כף ידו שניצלה את נמנומי בנסיעה הארוכה והחלה מגששת. הסתכלתי עליו במבט מופתע כל כך וישר עד שקם במהירות וברח בתחנה של חדרה והבחור שישב מאחורי הבין עוד לפניי מה קרה והחל צועק מהחלון לעברו – זועם את זעמי. אני חושבת שלולא עזרתו הייתי אוספת פנימה את העלבון, ואת תמהוני.

 ופעם אחרת באוטובוס דן, בסוף שנות השמונים כשעוד היו כרטיסנים בבטן האוטובוסים בתל-אביב, הכרטיסן שהייתה לו ציפורן-זרת מאוד מאוד ארוכה והיה נמוך ובעל פנים שמנוניות מעט ועיניים קטנות יוקדות סימן לי להתקרב ושילח אל אוזני, לפתע, רצועת קללות קשה, מעליבה, בלחש, שאפאחדאחר לא שמע, כמו היה מכשפה. הלכתי אל הנהג ואמרתי. הנהג נהג כאילו אין ביכולתו לעשות דבר. החזרתי מבט רושף לכרטיסן וירדתי מהאוטובוס והמשכתי אל מפגשי השבועי עם קלינאית התקשורת. ניסיתי לספר אבל הלשון התבלבלה ונותרתי עם הפחד כל הלילה.

> מתוך ספרי בכתובים "לפעמים מאבדים אנשים"