תחתונים

[סיפור קצרצר; טיוטה]

"זה רעיל" קרא לעברי איש נמוך קומה בגיל עמידה מתקדם והרתיע את ידיי מלהמשיך ולחפש תחתונים שהיו ערומים בסלסילת מבצע.

"מה?", הפטרתי באופן שניסה לגייס מחדש את המרחב שיגן על פרטיותי. "הקינואה, יש עליה קליפה שאם לא שוטפים אותה היא רעילה", התיז את המילים בעסיסיות משונה והביט בעין אחת בקינואה ובשניה בתוואי הדרך שבין אצבעותיי לערמת התחתונים. משהו מן הרעל היה שם, פשוט ונוכח.

הוא לא היה עילג בשפתו אך העילגות עטפה אותו, ובעצם אינני יודעת מדוע אני מכנה זאת עלגות, את אותה תאווה פולשנית, עלובה, שחמקה מלשונו אל כיווני, חוטמו נוזל מטה ופיו מפרכס מעט, איש לא יכול היה לראות זאת, הכל נראה סולידי וסתמי. "בסדר, תודה", הפנתי את מבטי מערמת התחתונים היפים שביקשתי להמשיך ולבחור לי מהם זוג אחד או שניים ומיהרתי אל הקופה כדי לפרוע את חוב הקניה הגדולה ברשת-הכי-זולה, זו שנסעתי אליה במיוחד ובדרך הזהרתי את עצמי שלא להתפתות למבצעים.

פעם באוטובוס התישב לידי איש מבוגר למדי ולפתע שמתי לב שאי הנוחות הזו שמעקצצת את רגלי אינה אלא כף ידו שניצלה את נמנומי בנסיעה הארוכה והחלה מגששת. הסתכלתי עליו במבט מופתע כל כך וישר עד שקם במהירות וברח בתחנה של חדרה והבחור שישב מאחורי הבין עוד לפניי מה קרה והחל צועק מהחלון לעברו – זועם את זעמי. אני חושבת שלולא עזרתו הייתי אוספת פנימה את העלבון, ואת תמהוני.

 ופעם אחרת באוטובוס דן, בסוף שנות השמונים כשעוד היו כרטיסנים בבטן האוטובוסים בתל-אביב, הכרטיסן שהייתה לו ציפורן-זרת מאוד מאוד ארוכה והיה נמוך ובעל פנים שמנוניות מעט ועיניים קטנות יוקדות סימן לי להתקרב ושילח אל אוזני, לפתע, רצועת קללות קשה, מעליבה, בלחש, שאפאחדאחר לא שמע, כמו היה מכשפה. הלכתי אל הנהג ואמרתי. הנהג נהג כאילו אין ביכולתו לעשות דבר. החזרתי מבט רושף לכרטיסן וירדתי מהאוטובוס והמשכתי אל מפגשי השבועי עם קלינאית התקשורת. ניסיתי לספר אבל הלשון התבלבלה ונותרתי עם הפחד כל הלילה.

> מתוך ספרי בכתובים "לפעמים מאבדים אנשים"

תכנים דומים

4 תגובות

  1. במילים מדוייקות הצלחת לתאר את תחושת קבס שמקרקרת בבטן התחתונה של כל אשה כשהיא נחשפת להטרדות הקטנות שאינן שוות דיווח. מאד נהניתי.

    1. מוזגת יקרה, תודה, מילותייך משמחות אותי מאוד. אגב, מאז שהפוסט פורסם בבלוג, ראה אור ספרי "לפעמים מאבדים אנשים" בהוצאת ידיעות ספרים - ובו מופיע הסיפור מופרד לשניים: "תחתונים" ו"באוטובוס".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פירוק השפה (בעקבות ז'ורז' פרק) כמנגנון של אבל והתנגדות

שמרו את התאריך: 3.9.2026 בלילה, תל אביב

משתתפים בשיחה: עדי שורק, אלכס בן-ארי ועינת קפקא

נדבר על יצירה לשונית המפרקת יצירות קודמות ומערכי דיבור וטקסט קיימים כצורה של עבודת אבל, קינה, פתיחת שאלה, והתנגדות פעילה לצורות שלטון דיקטטוריות. הדוברים עוסקים בשאלות אלו בתחומי עיסוקם – כיוצרים, עורכים, במאים וחוקרים.

הכתב והמכתב – חליפת מכתבים כז'אנר גבולי, בין הד ושתיקה

חליפת המכתבים שייכת לסוגות דמדומים שקשה לעמוד על טיבן, כגון הפתק, היומן, פנקס הרשימות. מצוי בה היסוס בין יום ולילה – בין הראוי להיוותר חבוי כשיחה פרטית לאשר עליו להתגלות; נמצא בה מזיגה בין היומיומי והנשגב; ויש בה עדות לתהליכי הפנמה שכמו קפאו – הכתב מקבע מחשבה על הדף – ובה בעת, כמכתב שלוח, עודם גמישים לעיבוד וממתינים לשיחה. במידה רבה הכתוב הוא הרהור פתוח המסרב לקיבוע, מוכתם בטיוטה, בהרף, כמעשה שאינו מעשה. [קטע מתוך "מסת הכתב, מחשבות על שפה וספרות", לקראת פרסום, רסלינג 2026]

הזמנה לכתיבה

~ התפנו מקומות ספורים להנחיית כתיבה אישית ~
אם אתם מכירים מישהו שמעוניין לקדם תהליך כתיבה, מוזמנים לשתף את המידע.

ואם לכם יש עניין בהנחיית כתיבה אישית שמאפשרת רצף וחשיבה משותפת, מוזמנים ליצור עמי קשר.

ש"י עגנון כותב (אחרת) ציונות

[פרק בפודקאסט "ציונות באי נחת" של ד"ר גלעד שרביט] שיחה שקיימתי עם גלעד שרביט על היצירה המאוחרת של עגנון, על היחס המורכב שלו לציונות בפרט ולשאלות של כוח, ריבונות וצבאיות במיוחד. בין השאר שוחחנו על החשיבות של ידע הגלות היהודי לשם כינונה של מדינה, כדי שזו לא תקרוס למעגלים של אלימות; על יכולת לשאול שאלות בזמנים קשים של אבדן ומלחמה; על הדרך של עגנון לבנות לנו ערי מקלט ספרותיות, ביניהן ברלין, ירושלים, יפו, בוצ'אץ' וגומלידתא הבדויה. [מרצפת 216 בפרוייקט "עיר מקלט, 963 מרצפות"]

קוראת מציאות בסיפור "עד עולם" מאת עגנון

[הרצאה מצולמת, משכנות שאננים, מרץ 2025]

כמה שנים לאחר מלחמת העולם השניה כותב עגנון את "עד עולם" החידתי – בעודו גודש את הסיפור באותיות ע' וג' שכמו נגזרו משם המחבר והמציאו שפת סתרים. שפה ששורשיה במסורות קינה יהודיות וענפיה ביצירות אוונגרד מודרניות.

בהרצאה אני עוקבת אחר סיפורה של העיר הקדומה גומלידתא - סיפור שיש בו אכזריות אנושית, מעגל נקם, עריצות שקמה ונופלת ולשון שאיבדה את תוקפה. סיפור שיש בו גם פתחים לשינוי השטמונים בפְּניה אל הלשון עצמה כאל מרחב מגן.

זהו אחד הסיפורים המאוחרים של עגנון, שצר עבורנו עדשה מיוחדת להתבונן מבעדה בישראל העכשווית.