פה ושם  עדי שורק

תחתונים

[סיפור קצרצר; טיוטה]

"זה רעיל" קרא לעברי איש נמוך קומה בגיל עמידה מתקדם והרתיע את ידיי מלהמשיך ולחפש תחתונים שהיו ערומים בסלסילת מבצע.

"מה?", הפטרתי באופן שניסה לגייס מחדש את המרחב שיגן על פרטיותי. "הקינואה, יש עליה קליפה שאם לא שוטפים אותה היא רעילה", התיז את המילים בעסיסיות משונה והביט בעין אחת בקינואה ובשניה בתוואי הדרך שבין אצבעותיי לערמת התחתונים. משהו מן הרעל היה שם, פשוט ונוכח.

הוא לא היה עילג בשפתו אך העילגות עטפה אותו, ובעצם אינני יודעת מדוע אני מכנה זאת עלגות, את אותה תאווה פולשנית, עלובה, שחמקה מלשונו אל כיווני, חוטמו נוזל מטה ופיו מפרכס מעט, איש לא יכול היה לראות זאת, הכל נראה סולידי וסתמי. "בסדר, תודה", הפנתי את מבטי מערמת התחתונים היפים שביקשתי להמשיך ולבחור לי מהם זוג אחד או שניים ומיהרתי אל הקופה כדי לפרוע את חוב הקניה הגדולה ברשת-הכי-זולה, זו שנסעתי אליה במיוחד ובדרך הזהרתי את עצמי שלא להתפתות למבצעים.

פעם באוטובוס התישב לידי איש מבוגר למדי ולפתע שמתי לב שאי הנוחות הזו שמעקצצת את רגלי אינה אלא כף ידו שניצלה את נמנומי בנסיעה הארוכה והחלה מגששת. הסתכלתי עליו במבט מופתע כל כך וישר עד שקם במהירות וברח בתחנה של חדרה והבחור שישב מאחורי הבין עוד לפניי מה קרה והחל צועק מהחלון לעברו – זועם את זעמי. אני חושבת שלולא עזרתו הייתי אוספת פנימה את העלבון, ואת תמהוני.

 ופעם אחרת באוטובוס דן, בסוף שנות השמונים כשעוד היו כרטיסנים בבטן האוטובוסים בתל-אביב, הכרטיסן שהייתה לו ציפורן-זרת מאוד מאוד ארוכה והיה נמוך ובעל פנים שמנוניות מעט ועיניים קטנות יוקדות סימן לי להתקרב ושילח אל אוזני, לפתע, רצועת קללות קשה, מעליבה, בלחש, שאפאחדאחר לא שמע, כמו היה מכשפה. הלכתי אל הנהג ואמרתי. הנהג נהג כאילו אין ביכולתו לעשות דבר. החזרתי מבט רושף לכרטיסן וירדתי מהאוטובוס והמשכתי אל מפגשי השבועי עם קלינאית התקשורת. ניסיתי לספר אבל הלשון התבלבלה ונותרתי עם הפחד כל הלילה.

> מתוך ספרי בכתובים "לפעמים מאבדים אנשים"

תכנים דומים

4 תגובות

  1. במילים מדוייקות הצלחת לתאר את תחושת קבס שמקרקרת בבטן התחתונה של כל אשה כשהיא נחשפת להטרדות הקטנות שאינן שוות דיווח. מאד נהניתי.

    1. מוזגת יקרה, תודה, מילותייך משמחות אותי מאוד. אגב, מאז שהפוסט פורסם בבלוג, ראה אור ספרי "לפעמים מאבדים אנשים" בהוצאת ידיעות ספרים - ובו מופיע הסיפור מופרד לשניים: "תחתונים" ו"באוטובוס".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

מרחב כתיבה, קיץ-סתיו 2022

סדנה לפיתוח טקסטים בהתהוות: מסה, ממואר ופרוזה // ימי ד' פעם בשבועיים בזוּם, 19:30-17:30, החל מ-22.6.22 //
עבור כתיבה אנו זקוקים למרחב, שבו ניתן להיפרד מתביעות היומיום וליצור רצף אחר, שבו נקשרת מילה במילה, ונוצר המטווה המיוחד של הטקסט. "מרחב כתיבה" היא מסגרת שנועדה לשם כך – לעודד רצף כתיבה ולעורר מחשבה, להבטיח מקום שקט וקשוב המעניק התייחסות רצינית לטקסט שתבקשו לכתוב, ולמהלכיו.

Shelter Shelter

A poetic exploration of the Tel Aviv University's shelter signs and the Talmudic Cities of Refuge

[Published in The Tel Aviv Review of Books, Winter 2021; Translated by Alex Stein]

אם ובת (ומלחמה)

עגלה נוסעת עמוסה בילדים. האם גם בתי עליה? אנשים רבים מצויים סביב. הצפיפות אילצה אותי לזוז וכשחזרתי כבר לא הייתה... המשכתי ללכת וללכת, לבדי כל כך, איש אינו יכול להצטרף, אין אפילו אפשרות להעלות זאת על הדעת שכן כולם שורדים ונשארו שם בצפיפות, ולקרוא במין ייאוש במתחמים הנטושים, ולהרחיק למקומות שאין סיבה שבתי תהיה דווקא בהם, רק להמשיך לצעוד ולחפש
["המוסך", בעריכת צוות כתב העת]