אין כמעט ניסיוניות בפרוזה שלנו, טוענת עדי שורק, עורכת בהוצאת רסלינג, המתארת את ספרה החדש, "לפעמים מאבדים אנשים", כבדיקת גבולות וחיפוש אחר הלא פתור. ומהו האירוע שגרם לה לנטוש את עסקי הצביעה המתרחבים ולבחור בכתיבה?
אלי אליהו | 8/7/2013 | מוסף גלריה "הארץ" | קישור לכתבה באתר "הארץ" >>
"לפעמים מאבדים חפצים ולפעמים מאבדים אנשים", כותבת עדי שורק, "לפעמים הם אובדים ואינך יודעת היכן הם. זה יכול לקרות במובן הרחב כל הזמן. למשל, חברים ותיקים שכבר אין יכולת לדבר אתם, בני משפחה שהתרופף עמם הקשר וכבר אינך יודעת מה הם עושים בעבודתם ובני כמה ילדיהם ואם התחתנו או לא".
"לפעמים מאבדים אנשים" הוא שם הספר החדש של שורק שיצא בימים אלה בהוצאת ידיעות ספרים ומתוכו לקוח הקטע הזה. שורק, ילידת 1970, נשואה לעידן צבעוני, מייסד הוצאת רסלינג, והיא ייסדה ועורכת את סדרת הספרים "ושתי" במסגרת ההוצאה. בסדרה יצאו בין היתר הספרים "נמר מנייר" מאת הסופר הסורי זכריא תאמר, ו"את האח שלי" מאת המשוררת הרוסייה מרינה צווטאייבה.
היא עצמה פירסמה עד עתה את הרומן "שבע מטרוניתות" (ידיעות ספרים, 2001), את "חללים" בהוצאת רסלינג המשלב מסה ופרוזה, ואת קובץ הסיפורים "תיירות פנים” (ידיעות ספרים, 2005). על הספר "חללים", כתב בזמנו המבקר עמרי הרצוג: "הפואטיקה של שורק מפתיעה באופן שבו היא חושפת לפני הקורא את הסמוי מן העין: את הפיגום של הסיפור, ואת הלכי הרוח, הפציעות, הפוליטיקה הפגומה והחללים הריקים שמתרחשים בעת הכתיבה".
לא הרומן שרציתי
ואכן "לפעמים מאבדים אנשים", אינו ספר פרוזה רגיל. הוא מורכב ממסיפורים קטנים, לעתים אף מקטעים של פסקה אחת, שכל אחד מהם מצייר איזו תמונה או אירוע מינורי. הגיבור יכול להיות הומלס או חתול, דג זהרון או כרטיסן באוטובוס. "ארבע שנים עבדתי על הספר. כתבתי אותו מתוך תחושה שאני לא כותבת את הרומן שאני רוצה לכתוב", מספרת שורק, "אבל פתאום הרגשתי איך הקטעים מתחברים והכל מקבל כוח משלו. הספר מנסה לבדוק את גבולות הסיפור, הפרטי והציבורי, הנשי־אישי והפוליטי, האמיתי והמדומיין - ולערבב ביניהם".
לא לחינם נקרא הקובץ "לפעמים מאבדים אנשים". אף שהסיפור שעל שמו הקובץ לא עוסק בכך ישירות, הרי שהוא מתקשר אל סיפורה האישי של שורק. "ב-1989 הורי היגרו לארצות הברית עם אחי ואחותי", היא מספרת, "אני נשארתי בישראל, ורק לפני שלוש שנים ההורים חזרו. אחי ואחותי נשארו שם". אולי זוהי גם הסיבה ששורק עוסקת בספר בדמויות של חסרי בית: חסרת בית ליד הים, חסר בית ש"מקיא את שאריות הלילה", חסר בית שיכור שנפל באמצע הכביש, ועוד. אבל היא גם עוסקת בבתים בכלל, בגלויים ובאלה שההיסטוריה כיסתה עליהם. כפרים ערבים, למשל. "טיילתי פעם עם בתי ולא יכולתי לספר לה דבר על המקומות שראינו מלבד מה שלמדתי מתוך הנרטיב הציוני. הרי אם מפענחים עקבות, מבינים שכאן היה כפר ערבי שננטש. ומה עושים עם ההכרה הזו, מה מספרים לילד?"
הכתיבה שלך אוטוביוגרפית.
"בעיני הפעולה האוטוביוגרפית־ספרותית איננה 'סיפור האוטוביוגרפיה' אלא במובן מסוים ההיפך - החצנה של ההקשר האוטוביוגרפי כמה שקורא תיגר על מעשה הסיפר שלו עצמו ועל מעשה הסיפר בכלל. הכתיבה המרחיבה חוקרת את הכתיבה עצמה, מפרוּסט כאב מכונן ועד ז'ורז' פרק ואנני ארנו הצרפתייה. ובארץ, חלק מיצירתה של יהודית הנדל, יוסל בירשטיין, לאה גולדברג, אבות ישורון. אפשר לזהות מהלכים דומים גם אצל דרור בורשטיין בספר 'נתניה' ואצל יואל הופמן. הכתיבה שלי מחפשת את מה שנותר לא פתור.
"למשל הסיפור ‘נער צל', זה על דמות שבאמת ראיתי בשדרות ח”ן, אבל הכתיבה עצמה לוקחת את זה למישור אחר, של השתהות. הבחירה לתאר דווקא את הכלב שיש לו בעיה עם כלבים אחרים, זה לחתוך משהו מהמציאות, בעצם לעשות קולאז''.
היא מספרת שכאשר הוריה עקרו לארצות הברית היא התפרנסה מצביעה אמנותית. "מישהי שעבדה בזה הכירה לי את העבודה, זה היה מזמן, כשבטמבור היו רק 12 גוונים. התחלנו לעבוד יחד ובסוף נעשינו שותפות".
“צביעה של חדר מדרגות”, היא כותבת באחד הסיפורים בספר, “בייחוד כזה שקירותיו גבוהים כל כך, אינה עניין פשוט. צריך למקם את הסולם המיוחד למדרגות בדיוק במקום הנכון, כך שהרגליים הקצרות יהיו על מדרגה עליונה והרגליים הארוכות ימוקמו באופן יציב על מדרגה שנמצאת כמה מדרגות מתחת. ויש לתאם את הגובה ולוודא שכל חיבורי הבטיחות באמת נעולים כמו שצריך, וצריך - אם עולים אל השלבים העליונים - שמישהו באמת ישמור למטה, ולא לפחד לעמוד שם למעלה או לפחות להחניק את הפחד”.
אהבת את העבודה הזאת?
"היא אפשרה לי לראות הרבה מקומות מעניינים. שוטטתי בכל הארץ. צבענו אולמי חתונות, בתי כנסת. אבל זו היתה עבודה פיסית קשה, לקלף את שכבות הצבע הישנות בכדי לצבוע מחדש."
אולי משום כך את אוהבת לקלף את השכבות מהיצירה הספרותית ולהגיע לפיגומים.
"כן, יכול להיות, זה באמת דומה".
אז איך הגעת מהצביעה האמנותית לספרות?
"זה תמיד היה ברקע, אבל נקודת המפנה היתה אחרי שהעסק התרחב וכבר היו לנו עובדים. ויום אחד שני עובדים שלנו התהפכו עם הטנדר. ואז בדיוק התחלתי לכתוב, ראיתי בזה רמז שזה הזמן לעזוב. הרגשתי שאני כבר בשלה לאוניברסיטה, שאדע לקחת משם את הטוב ולא את הרע".
וכך, בהיותה בת 27 החלה שורק בלימודי ספרות באוניברסיטת ת”א, שאותם סיימה בהצטיינות. אבל לדבריה, משהו השתנה בעולם הספרות מאז. "לספרים יש היום חיי מדף פרפריים. הם לא נשארים לאורך זמן. יש תחושה שעובדים לריק. כמו מפעל שלא באמת מייצר משהו מלבד העבודה עצמה. אני מאמינה שזה משבר שחייב לעבור באיזה אופן. אני מאמינה בחיי מדף שמעבר לזמן על מדפי החנות. בארץ אין אפילו חנות אחת שמחזיקה את כל כתבי עגנון או שלום עליכם".
אולי האינטרנט ישנה את זה.
"יכול להיות. כבר ברור שבאינטרנט אתה מוצא הכל תחת אותו חלל, אין היררכיות. בפייסבוק אתה יכול להיתקל בדיון על חוק הספרים למשל, ולצדו דיונים על מישהי אם היא יותר 'מילפית' או יותר 'כוסית'. ואותם אנשים נמצאים בשני הדיונים. זה משונה. זו הזרה של הפרטיות ואין עדיין דרך לנסח את זה".
