[קטע מתוך "תיירות פנים" עם הערה מאוחרת שתווספה אליו; פורסם החודש באסופה "מחזור 95", לקראת יום השנה למות יצחק רבין]
כותבת עלייך פעם ועוד פעם, מנסה לחפור קצת אדמה מתחת
לרחבת הגרנוליט והבטון. משהו מקומם אותי בעריריות הדלה שלך, בריקנות
היומיומית, בייחוד מפני שיש לך פוטנציאל לכיכר עיר, לגן שעוברים
בו, למרכז אנושי בין רחובות, נגיש ומזמין. אלא שאת נותֵרת,
כבר שנים, ריקה כרחבת דגל במחנה צבאי. נכונה תמיד להתכנסויותיו
של המון מפוצל, לכאורה, מתגעגע למלחמה בחסות הברזל החלוד של
פסלייך. זה משתיק אותי, מצמית אותי. לא אגיע אלייך לישיבה
נינוחה על ספסל, לא אקרא אצלך, לא אוכל סנדוויץ', לא
אשוחח עם חברה, לא אביא את בני הקטן לשחק. כאילו
מין כזב דמוקרטי, מלנכולי ומדיר רגליים התיישב בך (זה היה
כך עוד לפני הרצח ששינה את שמך).
הערה מאוחרת
את הקטע הזה כתבתי מזמן. מאז קישטו את צידך בגינה יפה ובכסאות נוחים, מאז נולדו לי שני ילדים, הם מוצאים לפעמים הנאה בדגים ששטים בבריכה, בחבצלות המים, בהאכלת יונים, בצל המועט שניתן בכל זאת למצוא. בעץ קטן שניתן לטפס עד צמרתו. הם אפילו נהנים להתרוצץ בבטן הפסל לזכר השואה ואינם מפחדים לפתוח סנטר או מצח בברזל המזדקר שם, זה שכתוב עליו "יזכר". הם, כמו עוד ילדים רבים, רצים על חתיכת הברזל הזו כאילו נועדה לרגליהם ולשעשועיהם, משתמשים בה בתור קורה, מגלשה, או מקפצה. ההורים החדשים מביטים בזה במבוכה. בחשש. הוותקים כבר כמעט אדישים לשימוש המשונה במרחב.
מדי פעם שואל אותי בני מה פשר היזכֹּר. אני עונה מה שיכולה. הוא מביט, מרצין קצת, וממשיך במרוצה.
הבטתי בך לפני כמה ימים. תראי כמה העיר משתנה, אמרתי לעצמי, וגם אנשיה הופכים ליותר גמישים – תראי עד כמה הצהרות נחרצות לא תמיד תואמות את המציאות. הנה, אפילו לי יש קצת מקום, בפינה הדרום-מזרחית שלך, לשבת על ספסל עם בני. ובכל זאת, רובך ריק וערירי ערירי וריק. ועדיין צר לי עלייך. ועדיין אני כותבת אלייך, כאילו תעני.
שנת 2005 וגם אוקטובר 2013
