פה ושם  עדי שורק

משכונת התקווה לטיילת תל-אביב בשניים-שלושה נתיבים

על השיר "מבכּיא" מתוך הספר "שוברת קיר", מאת ויקי שירן

[פתק-מחשבה]

לקראת פתיחתה של  סדנת הכתיבה "רישומים" בהנחייתי - סדנה שעוסקת בכתיבה פרגמנטרית ובכתיבה בזרמי תודעה - קראתי שוב את שירה הנפלא של ויקי שירן, "מבכּיא". זהו שיר שעוסק באופן מרתק ביכולת לייצג במילים תודעה, ולמעשה במספר תודעות מקבילות. הנה כמה מחשבות על אודותיו ובסופן קישורים לשיר המלא ולמידע על ויקי שירן ז"ל - משוררת, חוקרת, מסאית, עיתונאית ומנהיגה.

 

בשיר "מבכיא" מתוארת שיחה בין בת לאביה שנמצא בשירותים. שבוכה בשירותים. הוא בוכה שם כדי שאיש לא ישמע והיא כועסת, מתחננת, מתפייסת שיבכה בקול כי הבכי שלו זה לא עניין פרטי. מתוך השיחה הזו נפרשות שתי דרכים בתל אביב. שתיהן מובילות מאותו מקום ומגיעות בדיוק לאותו המקום ובאותו הזמן, משכונת התקווה אל הטיילת. בדרך אחת, הצרובה בתודעה של ילדה שהוריה מסוככים עליה, היו הזמן, המקום והדרך מחוז חפץ:

"היינו הולכים לטיילת בשבתות אחר הצהרים / נוסעים בקו שבע, כל אלנבי ברגל / מגיעים ומיד צווחים ים-ים-איזה-יופי-ים / ואתה קנית לנו צמר גפן מסוכר".

זהו מחוז שבו האב מציף אותה באושר ומספר שיש לה צעיף עצום, עשוי מתכלת השמים, מחוז שבו אפשר היה להיות "תינוקת שלו, מרחפת בעולם אחר".
הדרך השניה שמופיעה בשיר, שהיא בדיוק אותה הדרך על המפה, מתוארת הפעם לגמרי אחרת, משהיא נובעת מתודעתו של האב - איש שחייו התהפכו כאשר הגיע עם אשתו מקהיר לישראל, שמרגיש שאין לו מספיק בשביל ילדיו, שאין לו מספיק בשביל אשתו:

"קולו הסדוק של אבי מעיר אותי מן החלום / אני מביטה בו מפויסת / את מביאה לי דמעות לעינים, אומר אבא, אל תזכירי את הטיילת / אמא כל כך שנאה אותי, איך דהרנו לתחנה (כולם רצו לצאת מן השכונה) / נוסעים כמו סרדינים בעמידה, כל אלנבי על עקבים, הילדים נגררים / והבילוי שלה זה ספסל רטוב וסוכר דביק שמלכלך את הבגדים.

ויקי שירן מצליחה בשיר הזה (ולמעשה בספר שיריה כולו) לשלב משלבים של שפה, לצרף רגשות רצחניים עם כאלו של פיוס, פרספקטיבות מרובות של אהבה, של מצבי תודעה.
הדרך משכונת התקווה לטיילת תל-אביב נצבעת בכל אלו – שלה, שלו, עכשיו שלה, פעם שלה, והבטן נמלאת באהבה, בעצב וגם בקצת נחמה.
אולי זו נחמה מכך ששיחה כזו עם אבא בכלל מתאפשרת, אפילו רק מבעד לדלת השירותים. ואולי זו נחמה הקשורה בכך שגם אז, בעצם, הוא ידע - למרות הקושי ומתוכו - לשמור על עמדתו כאב, ולמצוא דרכים שבהן יכול היה להעניק לבתו צעיף עצום של תכלת.

 

 לטקסט המלא של השיר "מבכיא" >>

ערך הוויקיפדיה על ויקי שירן >>

 

 

תכנים דומים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פנים אל פנים – אמהות, אלימות ועיר מקלט

[שיח גלריה בתערוכה "פנים אל פנים" של צביקה לחמן]
שישי | 16.2.24 | 11:00, המשכן לאמנות עין חרוד. 
בשיח הגלריה נדבר על רוך וקושי, "אגדה והלכה" ומתח בין חידת היצירה הפותחת לבין החוק החורץ דין למוות וחיים, כפי שמשתקפים מיצירותיו של לחמן.
המפגש יהיה בעל אופי נסיוני, בהשראת התלמוד, פתוח לשיחה בעל פה ביני ובין (הפסלים) והקהל. 
את שיח הגלריה תפתח ד"ר גבי מן שתדבר על הרלוונטיות של מצבים שנעים בין ידיעה ללא-ידיעה ושמחלצים זיכרונות של אסונות קודמים מתוך תהומות השכחה.

"בין חיים לחיים"

[שיחה בעקבות ספרה של אסתר אורנר]

שני | 18.3.24 | 19:00 | Palais des Thés דיזנגוף 131 תל אביב בהשתתפות ריטה קוגן ועדי שורק. לפגוש את אסתר זו תמיד הזדמנות לחכמה ולחום, להיות עדה ליכולתה הנדירה לדבר בפיקחון ובהומור על כאבים גדולים מנשוא, לשזור בספרות את פרטי הפרטים של היומיום, ואני מצפה לשיחה הזו במיוחד.

ונציה

"איש אינו יודע כיצד החלה הקטטה המחרידה שקטלה את העיר וגרמה לה לשקוע לפני כחודש. כיצד נפלו מאות אנשים אל תוך התעלות, מתכתשים על הסירות, רומסים גונדוליירים חסונים, דוחסים עקבים, קצה מטרייה, תולשים שיער, בוטשים זה בפני זה, דוחקים ובועטים ומתיזים, נצמדים, מתנשמים. אך אמש עלה מן התהום פנקס רשימות השופך אור חדש על האירועים"
[הסיפור ראה אור בהוצאת תרסט, סדרת הקונטרסים. מוזמנות ומוזמנים לקרוא]

פגיעה מגדרית במלחמה, סופרות וחוקרות קוראות יחד - הזמנה

[הזמנה לאירוע היום – בזום או פיזית – יום ד' 22.11.23 16:00] סופרות וחוקרות, בעקבות פגיעה מגדרית במלחמה.
בין המשתתפות אילנה ברנשטיין, ענבל אשל כהנסקי, זמירה פורן, עדנה שמש. אני אקרא בו את הסיפור "אם ובת ומלחמה" שנכתב לפני כמה שנים ולצערי הפך עכשווי.

אנשים ומלאכים, לקראת כנס "מלאכים בשמי תל אביב - צילום וההוויה הנסתרת"

הנה, האיש עם שתי-עגלות-הקניות-העמוסות-בשקיות-ריקות, עדיין כאן. וזו שתלתה כביסה בשדרות רוטשילד עברה עוד לילה בלא פגע. וזה שצועק ומבקש שקל מיושבי בתי הקפה בכיכר הבימה שב למעגלי צעקותיו.

לא רק בגלל ההקלה שהם ניצלו שוב, אני חשה את תחושת הנס. אלא שהימצאותם מגנה על העיר מפני אלימותה, מגנה על העיר מפני רצונה להיטהר טיהור מסוכן, מגנה על העיר מפני התייפייפות משכיחה, מבעיתה, השוכחת את האנושי בחולשותיו ודוחקת אותו הרחק ממנה.

בכנס המתקרב, חשבתי ללכת מחסרי הבית אל האנשים-מלאכים של מיכל רובנר, אותן פיגורות נטולות פנים "טרשיות" כלשונה של רובנר, שבכל זאת מותירות בנו רושם מיוחד ונוגעות ללב. הן מעלות תהיות ביחס לשייכות ולאנונימיות, להמוניות ולקירבה. אחשוב על צילום ועל כתב, מה מתירה לי ההתבוננות של הכותבת, הלא מצלמת? מה אוסרת על עצמה רובנר המצלמת? ולהפך, למה היא נעתרת?