משכונת התקווה לטיילת תל-אביב בשניים-שלושה נתיבים

על השיר "מבכּיא" מתוך הספר "שוברת קיר", מאת ויקי שירן

[פתק-מחשבה]

לקראת פתיחתה של  סדנת הכתיבה "רישומים" בהנחייתי - סדנה שעוסקת בכתיבה פרגמנטרית ובכתיבה בזרמי תודעה - קראתי שוב את שירה הנפלא של ויקי שירן, "מבכּיא". זהו שיר שעוסק באופן מרתק ביכולת לייצג במילים תודעה, ולמעשה במספר תודעות מקבילות. הנה כמה מחשבות על אודותיו ובסופן קישורים לשיר המלא ולמידע על ויקי שירן ז"ל - משוררת, חוקרת, מסאית, עיתונאית ומנהיגה.

 

בשיר "מבכיא" מתוארת שיחה בין בת לאביה שנמצא בשירותים. שבוכה בשירותים. הוא בוכה שם כדי שאיש לא ישמע והיא כועסת, מתחננת, מתפייסת שיבכה בקול כי הבכי שלו זה לא עניין פרטי. מתוך השיחה הזו נפרשות שתי דרכים בתל אביב. שתיהן מובילות מאותו מקום ומגיעות בדיוק לאותו המקום ובאותו הזמן, משכונת התקווה אל הטיילת. בדרך אחת, הצרובה בתודעה של ילדה שהוריה מסוככים עליה, היו הזמן, המקום והדרך מחוז חפץ:

"היינו הולכים לטיילת בשבתות אחר הצהרים / נוסעים בקו שבע, כל אלנבי ברגל / מגיעים ומיד צווחים ים-ים-איזה-יופי-ים / ואתה קנית לנו צמר גפן מסוכר".

זהו מחוז שבו האב מציף אותה באושר ומספר שיש לה צעיף עצום, עשוי מתכלת השמים, מחוז שבו אפשר היה להיות "תינוקת שלו, מרחפת בעולם אחר".
הדרך השניה שמופיעה בשיר, שהיא בדיוק אותה הדרך על המפה, מתוארת הפעם לגמרי אחרת, משהיא נובעת מתודעתו של האב - איש שחייו התהפכו כאשר הגיע עם אשתו מקהיר לישראל, שמרגיש שאין לו מספיק בשביל ילדיו, שאין לו מספיק בשביל אשתו:

"קולו הסדוק של אבי מעיר אותי מן החלום / אני מביטה בו מפויסת / את מביאה לי דמעות לעינים, אומר אבא, אל תזכירי את הטיילת / אמא כל כך שנאה אותי, איך דהרנו לתחנה (כולם רצו לצאת מן השכונה) / נוסעים כמו סרדינים בעמידה, כל אלנבי על עקבים, הילדים נגררים / והבילוי שלה זה ספסל רטוב וסוכר דביק שמלכלך את הבגדים.

ויקי שירן מצליחה בשיר הזה (ולמעשה בספר שיריה כולו) לשלב משלבים של שפה, לצרף רגשות רצחניים עם כאלו של פיוס, פרספקטיבות מרובות של אהבה, של מצבי תודעה.
הדרך משכונת התקווה לטיילת תל-אביב נצבעת בכל אלו – שלה, שלו, עכשיו שלה, פעם שלה, והבטן נמלאת באהבה, בעצב וגם בקצת נחמה.
אולי זו נחמה מכך ששיחה כזו עם אבא בכלל מתאפשרת, אפילו רק מבעד לדלת השירותים. ואולי זו נחמה הקשורה בכך שגם אז, בעצם, הוא ידע - למרות הקושי ומתוכו - לשמור על עמדתו כאב, ולמצוא דרכים שבהן יכול היה להעניק לבתו צעיף עצום של תכלת.

 

 לטקסט המלא של השיר "מבכיא" >>

ערך הוויקיפדיה על ויקי שירן >>

 

 

תכנים דומים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פירוק השפה (בעקבות ז'ורז' פרק) כמנגנון של אבל והתנגדות

שמרו את התאריך: 3.9.2026 בלילה, תל אביב

משתתפים בשיחה: עדי שורק, אלכס בן-ארי ועינת קפקא

נדבר על יצירה לשונית המפרקת יצירות קודמות ומערכי דיבור וטקסט קיימים כצורה של עבודת אבל, קינה, פתיחת שאלה, והתנגדות פעילה לצורות שלטון דיקטטוריות. הדוברים עוסקים בשאלות אלו בתחומי עיסוקם – כיוצרים, עורכים, במאים וחוקרים.

הכתב והמכתב – חליפת מכתבים כז'אנר גבולי, בין הד ושתיקה

חליפת המכתבים שייכת לסוגות דמדומים שקשה לעמוד על טיבן, כגון הפתק, היומן, פנקס הרשימות. מצוי בה היסוס בין יום ולילה – בין הראוי להיוותר חבוי כשיחה פרטית לאשר עליו להתגלות; נמצא בה מזיגה בין היומיומי והנשגב; ויש בה עדות לתהליכי הפנמה שכמו קפאו – הכתב מקבע מחשבה על הדף – ובה בעת, כמכתב שלוח, עודם גמישים לעיבוד וממתינים לשיחה. במידה רבה הכתוב הוא הרהור פתוח המסרב לקיבוע, מוכתם בטיוטה, בהרף, כמעשה שאינו מעשה. [קטע מתוך "מסת הכתב, מחשבות על שפה וספרות", לקראת פרסום, רסלינג 2026]

הזמנה לכתיבה

~ התפנו מקומות ספורים להנחיית כתיבה אישית ~
אם אתם מכירים מישהו שמעוניין לקדם תהליך כתיבה, מוזמנים לשתף את המידע.

ואם לכם יש עניין בהנחיית כתיבה אישית שמאפשרת רצף וחשיבה משותפת, מוזמנים ליצור עמי קשר.

ש"י עגנון כותב (אחרת) ציונות

[פרק בפודקאסט "ציונות באי נחת" של ד"ר גלעד שרביט] שיחה שקיימתי עם גלעד שרביט על היצירה המאוחרת של עגנון, על היחס המורכב שלו לציונות בפרט ולשאלות של כוח, ריבונות וצבאיות במיוחד. בין השאר שוחחנו על החשיבות של ידע הגלות היהודי לשם כינונה של מדינה, כדי שזו לא תקרוס למעגלים של אלימות; על יכולת לשאול שאלות בזמנים קשים של אבדן ומלחמה; על הדרך של עגנון לבנות לנו ערי מקלט ספרותיות, ביניהן ברלין, ירושלים, יפו, בוצ'אץ' וגומלידתא הבדויה. [מרצפת 216 בפרוייקט "עיר מקלט, 963 מרצפות"]

קוראת מציאות בסיפור "עד עולם" מאת עגנון

[הרצאה מצולמת, משכנות שאננים, מרץ 2025]

כמה שנים לאחר מלחמת העולם השניה כותב עגנון את "עד עולם" החידתי – בעודו גודש את הסיפור באותיות ע' וג' שכמו נגזרו משם המחבר והמציאו שפת סתרים. שפה ששורשיה במסורות קינה יהודיות וענפיה ביצירות אוונגרד מודרניות.

בהרצאה אני עוקבת אחר סיפורה של העיר הקדומה גומלידתא - סיפור שיש בו אכזריות אנושית, מעגל נקם, עריצות שקמה ונופלת ולשון שאיבדה את תוקפה. סיפור שיש בו גם פתחים לשינוי השטמונים בפְּניה אל הלשון עצמה כאל מרחב מגן.

זהו אחד הסיפורים המאוחרים של עגנון, שצר עבורנו עדשה מיוחדת להתבונן מבעדה בישראל העכשווית.