פה ושם  עדי שורק

משכונת התקווה לטיילת תל-אביב בשניים-שלושה נתיבים

על השיר "מבכּיא" מתוך הספר "שוברת קיר", מאת ויקי שירן

[פתק-מחשבה]

לקראת פתיחתה של  סדנת הכתיבה "רישומים" בהנחייתי - סדנה שעוסקת בכתיבה פרגמנטרית ובכתיבה בזרמי תודעה - קראתי שוב את שירה הנפלא של ויקי שירן, "מבכּיא". זהו שיר שעוסק באופן מרתק ביכולת לייצג במילים תודעה, ולמעשה במספר תודעות מקבילות. הנה כמה מחשבות על אודותיו ובסופן קישורים לשיר המלא ולמידע על ויקי שירן ז"ל - משוררת, חוקרת, מסאית, עיתונאית ומנהיגה.

ויקי שירן
ויקי שירן

 

בשיר "מבכיא" מתוארת שיחה בין בת לאביה שנמצא בשירותים. שבוכה בשירותים. הוא בוכה שם כדי שאיש לא ישמע והיא כועסת, מתחננת, מתפייסת שיבכה בקול כי הבכי שלו זה לא עניין פרטי. מתוך השיחה הזו נפרשות שתי דרכים בתל אביב. שתיהן מובילות מאותו מקום ומגיעות בדיוק לאותו המקום ובאותו הזמן, משכונת התקווה אל הטיילת. בדרך אחת, הצרובה בתודעה של ילדה שהוריה מסוככים עליה, היו הזמן, המקום והדרך מחוז חפץ:

"היינו הולכים לטיילת בשבתות אחר הצהרים / נוסעים בקו שבע, כל אלנבי ברגל / מגיעים ומיד צווחים ים-ים-איזה-יופי-ים / ואתה קנית לנו צמר גפן מסוכר".

זהו מחוז שבו האב מציף אותה באושר ומספר שיש לה צעיף עצום, עשוי מתכלת השמים, מחוז שבו אפשר היה להיות "תינוקת שלו, מרחפת בעולם אחר".
הדרך השניה שמופיעה בשיר, שהיא בדיוק אותה הדרך על המפה, מתוארת הפעם לגמרי אחרת, משהיא נובעת מתודעתו של האב - איש שחייו התהפכו כאשר הגיע עם אשתו מקהיר לישראל, שמרגיש שאין לו מספיק בשביל ילדיו, שאין לו מספיק בשביל אשתו:

"קולו הסדוק של אבי מעיר אותי מן החלום / אני מביטה בו מפויסת / את מביאה לי דמעות לעינים, אומר אבא, אל תזכירי את הטיילת / אמא כל כך שנאה אותי, איך דהרנו לתחנה (כולם רצו לצאת מן השכונה) / נוסעים כמו סרדינים בעמידה, כל אלנבי על עקבים, הילדים נגררים / והבילוי שלה זה ספסל רטוב וסוכר דביק שמלכלך את הבגדים.

ויקי שירן מצליחה בשיר הזה (ולמעשה בספר שיריה כולו) לשלב משלבים של שפה, לצרף רגשות רצחניים עם כאלו של פיוס, פרספקטיבות מרובות של אהבה, של מצבי תודעה.
הדרך משכונת התקווה לטיילת תל-אביב נצבעת בכל אלו – שלה, שלו, עכשיו שלה, פעם שלה, והבטן נמלאת באהבה, בעצב וגם בקצת נחמה.
אולי זו נחמה מכך ששיחה כזו עם אבא בכלל מתאפשרת, אפילו רק מבעד לדלת השירותים. ואולי זו נחמה הקשורה בכך שגם אז, בעצם, הוא ידע - למרות הקושי ומתוכו - לשמור על עמדתו כאב, ולמצוא דרכים שבהן יכול היה להעניק לבתו צעיף עצום של תכלת.

 

 לטקסט המלא של השיר "מבכיא" >>

ערך הוויקיפדיה על ויקי שירן >>

 

 

תכנים דומים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

מרחב כתיבה, קיץ-סתיו 2022

סדנה לפיתוח טקסטים בהתהוות: מסה, ממואר ופרוזה // ימי ד' פעם בשבועיים בזוּם, 19:30-17:30, החל מ-22.6.22 //
עבור כתיבה אנו זקוקים למרחב, שבו ניתן להיפרד מתביעות היומיום וליצור רצף אחר, שבו נקשרת מילה במילה, ונוצר המטווה המיוחד של הטקסט. "מרחב כתיבה" היא מסגרת שנועדה לשם כך – לעודד רצף כתיבה ולעורר מחשבה, להבטיח מקום שקט וקשוב המעניק התייחסות רצינית לטקסט שתבקשו לכתוב, ולמהלכיו.

Shelter Shelter

A poetic exploration of the Tel Aviv University's shelter signs and the Talmudic Cities of Refuge

[Published in The Tel Aviv Review of Books, Winter 2021; Translated by Alex Stein]

אם ובת (ומלחמה)

עגלה נוסעת עמוסה בילדים. האם גם בתי עליה? אנשים רבים מצויים סביב. הצפיפות אילצה אותי לזוז וכשחזרתי כבר לא הייתה... המשכתי ללכת וללכת, לבדי כל כך, איש אינו יכול להצטרף, אין אפילו אפשרות להעלות זאת על הדעת שכן כולם שורדים ונשארו שם בצפיפות, ולקרוא במין ייאוש במתחמים הנטושים, ולהרחיק למקומות שאין סיבה שבתי תהיה דווקא בהם, רק להמשיך לצעוד ולחפש
["המוסך", בעריכת צוות כתב העת]