גליה קמה משנתה ומיד נעמדת

[סיפור קצרצר] 

מתוך תערוכת המכירה של מגזין אתגר - "לחם ושושנים"
מרחפת | מיכל אורגיל

גליה קמה משנתה ומיד נעמדת וצועדת הישר ניכחה, כאילו יצאה מחלום אל תוך משימה דחופה – להסיע את העגלה מהמסדרון עד המרפסת ולהעביר מעל המשוכה של מסילת דלת ההזזה, להשלים סיבוב סביב המטבח עם הבימבה, לקחת ארבע או חמש בובות בבת אחת מהחדר שלה לספה בסלון, להושיב ולהחזיר חזרה בשתי ידיים קטנות-מארגנות-מחזיקות-את-הקבוצה.

היום קרה המקרה הנדיר שהצלחתי לישון זמן ניכר בצהריים, שינה עבה שיוצאת משליטה ויודעת בשלב מסויים שעליה להיפסק אבל לא מצליחה ושוקעת עוד עוד בחלום והחלום עסוק ביקיצה.
וכש-ע. העיר אותי הלשון הייתה קצת בחוץ וחששתי שלכן צחק בחיבה וחשתי לא בנוח שנחצה הגבול בין הפנים לחוץ והחלק הרטוב יצא קצת, והרווח הזה בין השיניים, ואפילו שהוא אוהב זה הרגיש כמו נפילה.

וקמתי ומיד מה לעשות באחר-הצהריים ולסדר את הזמנים ולתאם את השעות ומיד ללכת להליכה לצאת לכתיבה להתארגן ליציאה


>> מתוך ספרי "לפעמים מאבדים אנשים

>> הציור של מיכל אורגיל הנו חלק מתערוכת המכירה "לחם ושושנים" של מגזין אתגר 

תכנים דומים

8 תגובות

  1. בשבוע שעבר נכנס ר' הביתה והקשיב לי כמה דקות שרה ומנגנת בלי ידיעתי. כמה הובכתי, אף כי, מה כבר קרה?

    1. מעניין, כנראה שאפילו בנגינה יש משהו שמרגיש פנימי, כאילו היא סוג של קול שלך עצמך, שיוצא החוצה ומישהו אחר רואה (שומע) ואז...

  2. ברשותה של נועה צדקה, אני מוסיפה את תגובתה הדוא"לית (תודה נועה, אני שמחה שזה מרגיש כאילו לוכד את הרגעים האלו...), הנה:

    אני אוהבת, עדי
    זה "אקשן" מקסים, "אקשן" של ילדים והוא נעלם אחר כך, הלוואי שהייתי מצליח לשחזר אותו, את מצליחה
    גם את הקטע עם הלשון שיצאה החוצה משינה לקימה אני אוהבת

  3. נהדר. כתוב נהדר ומאד נוגע. הגעתי דרך גיליסט ואשמח להישאר:)

  4. מדהים איך שהטקסט שכתבת יושב טוב כל כך על הציור שלי, ילדה מרחפת סוג של מיטה מתחתיה , המיטה מושכת למטה הילדה רוצה למעלה .... חלומות

    1. כן, נכון, גם בעיני. אגב, גם לגבי התנועה וגם לגבי החומר, כי יצרת ציור בחומרים ילדותיים שכאילו הודבקו בידי ילדה אבל יש גם זווית מבוגרת, שילוב שקשה לפענח את הגבול שלו בדיוק, אני שמחה שנכנסת לקרוא-לראות (-: תודה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פירוק השפה (בעקבות ז'ורז' פרק) כמנגנון של אבל והתנגדות

שמרו את התאריך: 3.9.2026 בלילה, תל אביב

משתתפים בשיחה: עדי שורק, אלכס בן-ארי ועינת קפקא

נדבר על יצירה לשונית המפרקת יצירות קודמות ומערכי דיבור וטקסט קיימים כצורה של עבודת אבל, קינה, פתיחת שאלה, והתנגדות פעילה לצורות שלטון דיקטטוריות. הדוברים עוסקים בשאלות אלו בתחומי עיסוקם – כיוצרים, עורכים, במאים וחוקרים.

הכתב והמכתב – חליפת מכתבים כז'אנר גבולי, בין הד ושתיקה

חליפת המכתבים שייכת לסוגות דמדומים שקשה לעמוד על טיבן, כגון הפתק, היומן, פנקס הרשימות. מצוי בה היסוס בין יום ולילה – בין הראוי להיוותר חבוי כשיחה פרטית לאשר עליו להתגלות; נמצא בה מזיגה בין היומיומי והנשגב; ויש בה עדות לתהליכי הפנמה שכמו קפאו – הכתב מקבע מחשבה על הדף – ובה בעת, כמכתב שלוח, עודם גמישים לעיבוד וממתינים לשיחה. במידה רבה הכתוב הוא הרהור פתוח המסרב לקיבוע, מוכתם בטיוטה, בהרף, כמעשה שאינו מעשה. [קטע מתוך "מסת הכתב, מחשבות על שפה וספרות", לקראת פרסום, רסלינג 2026]

הזמנה לכתיבה

~ התפנו מקומות ספורים להנחיית כתיבה אישית ~
אם אתם מכירים מישהו שמעוניין לקדם תהליך כתיבה, מוזמנים לשתף את המידע.

ואם לכם יש עניין בהנחיית כתיבה אישית שמאפשרת רצף וחשיבה משותפת, מוזמנים ליצור עמי קשר.

ש"י עגנון כותב (אחרת) ציונות

[פרק בפודקאסט "ציונות באי נחת" של ד"ר גלעד שרביט] שיחה שקיימתי עם גלעד שרביט על היצירה המאוחרת של עגנון, על היחס המורכב שלו לציונות בפרט ולשאלות של כוח, ריבונות וצבאיות במיוחד. בין השאר שוחחנו על החשיבות של ידע הגלות היהודי לשם כינונה של מדינה, כדי שזו לא תקרוס למעגלים של אלימות; על יכולת לשאול שאלות בזמנים קשים של אבדן ומלחמה; על הדרך של עגנון לבנות לנו ערי מקלט ספרותיות, ביניהן ברלין, ירושלים, יפו, בוצ'אץ' וגומלידתא הבדויה. [מרצפת 216 בפרוייקט "עיר מקלט, 963 מרצפות"]

קוראת מציאות בסיפור "עד עולם" מאת עגנון

[הרצאה מצולמת, משכנות שאננים, מרץ 2025]

כמה שנים לאחר מלחמת העולם השניה כותב עגנון את "עד עולם" החידתי – בעודו גודש את הסיפור באותיות ע' וג' שכמו נגזרו משם המחבר והמציאו שפת סתרים. שפה ששורשיה במסורות קינה יהודיות וענפיה ביצירות אוונגרד מודרניות.

בהרצאה אני עוקבת אחר סיפורה של העיר הקדומה גומלידתא - סיפור שיש בו אכזריות אנושית, מעגל נקם, עריצות שקמה ונופלת ולשון שאיבדה את תוקפה. סיפור שיש בו גם פתחים לשינוי השטמונים בפְּניה אל הלשון עצמה כאל מרחב מגן.

זהו אחד הסיפורים המאוחרים של עגנון, שצר עבורנו עדשה מיוחדת להתבונן מבעדה בישראל העכשווית.