[סיפור קצרצר]
החתול שאני מדמיינת שאמצא ולא אוכל לעמוד בפניו ואקח אותו אל ביתי: מנומר, שחור-ירקרק, פרווה תפוחה באזור הפנים ומעט שערות ארוכות בקצה האוזן וקטן, ובעל יללה תובענית, ויקראו לו דנטה. חתול בדיוק כמו זה שהיה לי פעם ובעצם לא יכולתי לטפל בו כי כמעט לא הייתי בבית וגם כשהייתי הייתי כל כך עייפה כל כך במריבה ואיש לא ניקה את הארגז שלו – שכונה בשלב זה או אחר "התופת" – עד שחברה נחושה עזרה לי להבין כי יש לקחת אותו לדשא של בניין אחד, שגבל בפארק, שם ידעתי שמטפלים בחתולים.
שמרו את התאריך: 3.9.2026 בלילה, תל אביב
משתתפים בשיחה: עדי שורק, אלכס בן-ארי ועינת קפקא
נדבר על יצירה לשונית המפרקת יצירות קודמות ומערכי דיבור וטקסט קיימים כצורה של עבודת אבל, קינה, פתיחת שאלה, והתנגדות פעילה לצורות שלטון דיקטטוריות. הדוברים עוסקים בשאלות אלו בתחומי עיסוקם – כיוצרים, עורכים, במאים וחוקרים.
חליפת המכתבים שייכת לסוגות דמדומים שקשה לעמוד על טיבן, כגון הפתק, היומן, פנקס הרשימות. מצוי בה היסוס בין יום ולילה – בין הראוי להיוותר חבוי כשיחה פרטית לאשר עליו להתגלות; נמצא בה מזיגה בין היומיומי והנשגב; ויש בה עדות לתהליכי הפנמה שכמו קפאו – הכתב מקבע מחשבה על הדף – ובה בעת, כמכתב שלוח, עודם גמישים לעיבוד וממתינים לשיחה. במידה רבה הכתוב הוא הרהור פתוח המסרב לקיבוע, מוכתם בטיוטה, בהרף, כמעשה שאינו מעשה. [קטע מתוך "מסת הכתב, מחשבות על שפה וספרות", לקראת פרסום, רסלינג 2026]
~ התפנו מקומות ספורים להנחיית כתיבה אישית ~
אם אתם מכירים מישהו שמעוניין לקדם תהליך כתיבה, מוזמנים לשתף את המידע.
ואם לכם יש עניין בהנחיית כתיבה אישית שמאפשרת רצף וחשיבה משותפת, מוזמנים ליצור עמי קשר.
[פרק בפודקאסט "ציונות באי נחת" של ד"ר גלעד שרביט] שיחה שקיימתי עם גלעד שרביט על היצירה המאוחרת של עגנון, על היחס המורכב שלו לציונות בפרט ולשאלות של כוח, ריבונות וצבאיות במיוחד. בין השאר שוחחנו על החשיבות של ידע הגלות היהודי לשם כינונה של מדינה, כדי שזו לא תקרוס למעגלים של אלימות; על יכולת לשאול שאלות בזמנים קשים של אבדן ומלחמה; על הדרך של עגנון לבנות לנו ערי מקלט ספרותיות, ביניהן ברלין, ירושלים, יפו, בוצ'אץ' וגומלידתא הבדויה. [מרצפת 216 בפרוייקט "עיר מקלט, 963 מרצפות"]
[הרצאה מצולמת, משכנות שאננים, מרץ 2025]
כמה שנים לאחר מלחמת העולם השניה כותב עגנון את "עד עולם" החידתי – בעודו גודש את הסיפור באותיות ע' וג' שכמו נגזרו משם המחבר והמציאו שפת סתרים. שפה ששורשיה במסורות קינה יהודיות וענפיה ביצירות אוונגרד מודרניות.
בהרצאה אני עוקבת אחר סיפורה של העיר הקדומה גומלידתא - סיפור שיש בו אכזריות אנושית, מעגל נקם, עריצות שקמה ונופלת ולשון שאיבדה את תוקפה. סיפור שיש בו גם פתחים לשינוי השטמונים בפְּניה אל הלשון עצמה כאל מרחב מגן.
זהו אחד הסיפורים המאוחרים של עגנון, שצר עבורנו עדשה מיוחדת להתבונן מבעדה בישראל העכשווית.
3 תגובות
כל כך יפה ומדויק ומכאיב, עדי. כאילו זה מה שאפשר לייחל למצוא: דנטה; מישהו שיוליך אותנו בשבילי התופת של הנטישה. מי שלא יכולנו חוזר אלינו בדמות אחרת, ויותר ממה שהוא מאפשר את מה שהיה בלתי אפשרי לפנים הוא נותן לאי-האפשרות צורה. האפשרות נפתחת בכל שיעורה של אי האפשרות: דנטה לא מחזיר כלום - הוא רק קורא בשמה של התופת, מגשים את האבדן בגופו; בחזרתו מן הדשא שבו הונח הוא חוזר על האבדה ומאפשר להתנסות בה שוב - ובעצם, לראשונה. מלוא שיעורו של הכאב מורחק לעתיד של החזרה, בסיפור שבו העבר כבר זוכר את העתיד והעתיד מתנבא על העבר, וההווה מתהפך ביניהם כמו גשר שומם שאינו מעביר מאומה מגדה לגדה. מִתאר מינימליסטי של עצבות.
עודד, תודה, הדברים שלך מחלצים מהסיפור דקויות שאני מאוד שמחה שניתן לחוש בהן. חששתי שהוא קצר מדי ודל. דנטה, שם גדול כל כך לחתול כל כך קטן... ואולי כבר בכך מקופלת חוסר היכולת לטפל, במחווה גרנדיוזית שלא יכולה להיענות לצרכים בסיסיים ביותר.
אני מוסיפה, ברשותה של נועה צדקה, את שכתבה לי בעקבות קריאת הסיפור והתגובות, 12.6.11:
עדי בוקר טוב
אהבתי גם את התגובה של עדי לעודד
"דנטה, שם גדול כל כך לחתול כל כך קטן… ואולי כבר בכך מקופלת חוסר היכולת לטפל, במחווה גרנדיוזית שלא יכולה להיענות לצרכים בסיסיים ביותר".
יש לי פה שכנה שגרה לידינו ומטפלת מאכילה הרבה חתולים ומכירה כל חתול וכל הרגל של חתול ומבחינה בין חתול זה לאחר ואיפה זה רגיל לישון
ואני פעם פעם שהייתי קטנה גם "פשוט" טיפלתי ליטפתי האכלתי
והיום אני "מספרת" את הדבר
מאכילה
אבל זה יותר
"אני מאכילה"
זה יותר
"מצאנו שלושה חתולים"
אין בי "פשוט מטפלת" , יותר גרנדיוזיות של סיפור הדבר נמצאת בי
מקווה שלרומקה (ביתה של נועה, ע.ש) בכל זאת מתאפשרת פגישה עם בלי (לא יודעת איך להגיד)
נועה