פה ושם  עדי שורק

חתול

[סיפור קצרצר]

החתול שאני מדמיינת שאמצא ולא אוכל לעמוד בפניו ואקח אותו אל ביתי: מנומר, שחור-ירקרק, פרווה תפוחה באזור הפנים ומעט שערות ארוכות בקצה האוזן וקטן, ובעל יללה תובענית, ויקראו לו דנטה. חתול בדיוק כמו זה שהיה לי פעם ובעצם לא יכולתי לטפל בו כי כמעט לא הייתי בבית וגם כשהייתי הייתי כל כך עייפה כל כך במריבה ואיש לא ניקה את הארגז שלו – שכונה בשלב זה או אחר "התופת" – עד שחברה נחושה עזרה לי להבין כי יש לקחת אותו לדשא של בניין אחד, שגבל בפארק, שם ידעתי שמטפלים בחתולים.

תכנים דומים

3 תגובות

  1. כל כך יפה ומדויק ומכאיב, עדי. כאילו זה מה שאפשר לייחל למצוא: דנטה; מישהו שיוליך אותנו בשבילי התופת של הנטישה. מי שלא יכולנו חוזר אלינו בדמות אחרת, ויותר ממה שהוא מאפשר את מה שהיה בלתי אפשרי לפנים הוא נותן לאי-האפשרות צורה. האפשרות נפתחת בכל שיעורה של אי האפשרות: דנטה לא מחזיר כלום - הוא רק קורא בשמה של התופת, מגשים את האבדן בגופו; בחזרתו מן הדשא שבו הונח הוא חוזר על האבדה ומאפשר להתנסות בה שוב - ובעצם, לראשונה. מלוא שיעורו של הכאב מורחק לעתיד של החזרה, בסיפור שבו העבר כבר זוכר את העתיד והעתיד מתנבא על העבר, וההווה מתהפך ביניהם כמו גשר שומם שאינו מעביר מאומה מגדה לגדה. מִתאר מינימליסטי של עצבות.

    1. עודד, תודה, הדברים שלך מחלצים מהסיפור דקויות שאני מאוד שמחה שניתן לחוש בהן. חששתי שהוא קצר מדי ודל. דנטה, שם גדול כל כך לחתול כל כך קטן... ואולי כבר בכך מקופלת חוסר היכולת לטפל, במחווה גרנדיוזית שלא יכולה להיענות לצרכים בסיסיים ביותר.

  2. אני מוסיפה, ברשותה של נועה צדקה, את שכתבה לי בעקבות קריאת הסיפור והתגובות, 12.6.11:

    עדי בוקר טוב
    אהבתי גם את התגובה של עדי לעודד
    "דנטה, שם גדול כל כך לחתול כל כך קטן… ואולי כבר בכך מקופלת חוסר היכולת לטפל, במחווה גרנדיוזית שלא יכולה להיענות לצרכים בסיסיים ביותר".

    יש לי פה שכנה שגרה לידינו ומטפלת מאכילה הרבה חתולים ומכירה כל חתול וכל הרגל של חתול ומבחינה בין חתול זה לאחר ואיפה זה רגיל לישון
    ואני פעם פעם שהייתי קטנה גם "פשוט" טיפלתי ליטפתי האכלתי
    והיום אני "מספרת" את הדבר
    מאכילה
    אבל זה יותר
    "אני מאכילה"
    זה יותר
    "מצאנו שלושה חתולים"
    אין בי "פשוט מטפלת" , יותר גרנדיוזיות של סיפור הדבר נמצאת בי
    מקווה שלרומקה (ביתה של נועה, ע.ש) בכל זאת מתאפשרת פגישה עם בלי (לא יודעת איך להגיד)
    נועה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

מרחב כתיבה, קיץ-סתיו 2022

סדנה לפיתוח טקסטים בהתהוות: מסה, ממואר ופרוזה // ימי ד' פעם בשבועיים בזוּם, 19:30-17:30, החל מ-22.6.22 //
עבור כתיבה אנו זקוקים למרחב, שבו ניתן להיפרד מתביעות היומיום וליצור רצף אחר, שבו נקשרת מילה במילה, ונוצר המטווה המיוחד של הטקסט. "מרחב כתיבה" היא מסגרת שנועדה לשם כך – לעודד רצף כתיבה ולעורר מחשבה, להבטיח מקום שקט וקשוב המעניק התייחסות רצינית לטקסט שתבקשו לכתוב, ולמהלכיו.

Shelter Shelter

A poetic exploration of the Tel Aviv University's shelter signs and the Talmudic Cities of Refuge

[Published in The Tel Aviv Review of Books, Winter 2021; Translated by Alex Stein]

אם ובת (ומלחמה)

עגלה נוסעת עמוסה בילדים. האם גם בתי עליה? אנשים רבים מצויים סביב. הצפיפות אילצה אותי לזוז וכשחזרתי כבר לא הייתה... המשכתי ללכת וללכת, לבדי כל כך, איש אינו יכול להצטרף, אין אפילו אפשרות להעלות זאת על הדעת שכן כולם שורדים ונשארו שם בצפיפות, ולקרוא במין ייאוש במתחמים הנטושים, ולהרחיק למקומות שאין סיבה שבתי תהיה דווקא בהם, רק להמשיך לצעוד ולחפש
["המוסך", בעריכת צוות כתב העת]