[סיפור קצרצר]
החתול שאני מדמיינת שאמצא ולא אוכל לעמוד בפניו ואקח אותו אל ביתי: מנומר, שחור-ירקרק, פרווה תפוחה באזור הפנים ומעט שערות ארוכות בקצה האוזן וקטן, ובעל יללה תובענית, ויקראו לו דנטה. חתול בדיוק כמו זה שהיה לי פעם ובעצם לא יכולתי לטפל בו כי כמעט לא הייתי בבית וגם כשהייתי הייתי כל כך עייפה כל כך במריבה ואיש לא ניקה את הארגז שלו – שכונה בשלב זה או אחר "התופת" – עד שחברה נחושה עזרה לי להבין כי יש לקחת אותו לדשא של בניין אחד, שגבל בפארק, שם ידעתי שמטפלים בחתולים.
[הרצאה מצולמת, משכנות שאננים, מרץ 2025]
כמה שנים לאחר מלחמת העולם השניה כותב עגנון את "עד עולם" החידתי – בעודו גודש את הסיפור באותיות ע' וג' שכמו נגזרו משם המחבר והמציאו שפת סתרים. שפה ששורשיה במסורות קינה יהודיות וענפיה ביצירות אוונגרד מודרניות.
בהרצאה אני עוקבת אחר סיפורה של העיר הקדומה גומלידתא - סיפור שיש בו אכזריות אנושית, מעגל נקם, עריצות שקמה ונופלת ולשון שאיבדה את תוקפה. סיפור שיש בו גם פתחים לשינוי השטמונים בפְּניה אל הלשון עצמה כאל מרחב מגן.
זהו אחד הסיפורים המאוחרים של עגנון, שצר עבורנו עדשה מיוחדת להתבונן מבעדה בישראל העכשווית.
[קישור לוידאו של ההרצאה] האישה החכמה מתקוע (שמואל ב') מופיעה בהקשר אונס תמר על מנת למנוע את הנקם באבשלום, רוצח אחיו. היא מטרימה את הופעתה של האישה החכמה מאבל בית מעכה, המצילה עיר שלמה, "עיר ואם". החכמות משוחחות עם בעלי סמכות גבריים (דוד המלך ויואב בן צרויה) ולכאורה אינן קשורות בתמר עצמה, שנותרה שתוקה ("ותשב תמר ושוממה") כמין מתה-בחיים – לאחר שהתבקשה להחריש. אך קריאה קרובה לאור פרשנות עיר המקלט בתלמוד, מראה כי הנשים החכמות משיבות אותנו אל קולה של תמר טרם השתקתה: דיבור צלול ואמיץ המאיר את המציאות נכוחה, זועק זעקה, מציע פשרה, מקונן ותובע הכרה. ההרצאה היא מרצפת בפרוייקט "עיר מקלט 963 מרצפות".
מוזמנות.ים להשקת ספרי "נכתב בחפצים – סיפורי חלום ווידויים"
יום שישי, 6.12.2024, בשעה 13:00
"המקרר" רחוב החשמונאים 90 תל אביב (כניסה מאחור)
משתתפים: מעין איתן, דנה אמיר, סלין אסייג, עודד וולקשטיין, לילך לחמן, שאול סתר, שרון פוליאקין, נועה צדקה.
מוזיקה: חיים רחמני. אשמח מאוד להתראות שם
[הזמנה לאירוע ספרותי] יום ג', 26.11.2024, שעה 20:00, תאטרון תמונע
[הרצאה]
אגדה תלמודית מספרת על דוד המלך שגרם למי התהום לצאת מאיזון, ולאיים בהחרבת העולם. על דוד, ששפך דם רב ועשה מלחמות גדולות, נאסר לבנות את הבית הרוחני,
בית המקדש. למרות זאת הוא ניסה, והתוצאות היו הרות אסון.
הדרך לאיזון מי התהום קשורה ברפלקסיה על מעברי-גבול אלימים, לצד למידה של פרקטיקות נסיגה מכוח – שמלמד האל עצמו. הוא, המופיע כאן כמי שנכון ששמו ימחק למען השכנת שלום.
הנסיגה-משם שמלמד האל, נלמדת ממצבן נטול-השם של נשים, והיא מתרגלת צורות שייכות וקניין שאינן תובעות בעלות, ומשחקות אחרת עם הותרת זכר.
3 תגובות
כל כך יפה ומדויק ומכאיב, עדי. כאילו זה מה שאפשר לייחל למצוא: דנטה; מישהו שיוליך אותנו בשבילי התופת של הנטישה. מי שלא יכולנו חוזר אלינו בדמות אחרת, ויותר ממה שהוא מאפשר את מה שהיה בלתי אפשרי לפנים הוא נותן לאי-האפשרות צורה. האפשרות נפתחת בכל שיעורה של אי האפשרות: דנטה לא מחזיר כלום - הוא רק קורא בשמה של התופת, מגשים את האבדן בגופו; בחזרתו מן הדשא שבו הונח הוא חוזר על האבדה ומאפשר להתנסות בה שוב - ובעצם, לראשונה. מלוא שיעורו של הכאב מורחק לעתיד של החזרה, בסיפור שבו העבר כבר זוכר את העתיד והעתיד מתנבא על העבר, וההווה מתהפך ביניהם כמו גשר שומם שאינו מעביר מאומה מגדה לגדה. מִתאר מינימליסטי של עצבות.
עודד, תודה, הדברים שלך מחלצים מהסיפור דקויות שאני מאוד שמחה שניתן לחוש בהן. חששתי שהוא קצר מדי ודל. דנטה, שם גדול כל כך לחתול כל כך קטן... ואולי כבר בכך מקופלת חוסר היכולת לטפל, במחווה גרנדיוזית שלא יכולה להיענות לצרכים בסיסיים ביותר.
אני מוסיפה, ברשותה של נועה צדקה, את שכתבה לי בעקבות קריאת הסיפור והתגובות, 12.6.11:
עדי בוקר טוב
אהבתי גם את התגובה של עדי לעודד
"דנטה, שם גדול כל כך לחתול כל כך קטן… ואולי כבר בכך מקופלת חוסר היכולת לטפל, במחווה גרנדיוזית שלא יכולה להיענות לצרכים בסיסיים ביותר".
יש לי פה שכנה שגרה לידינו ומטפלת מאכילה הרבה חתולים ומכירה כל חתול וכל הרגל של חתול ומבחינה בין חתול זה לאחר ואיפה זה רגיל לישון
ואני פעם פעם שהייתי קטנה גם "פשוט" טיפלתי ליטפתי האכלתי
והיום אני "מספרת" את הדבר
מאכילה
אבל זה יותר
"אני מאכילה"
זה יותר
"מצאנו שלושה חתולים"
אין בי "פשוט מטפלת" , יותר גרנדיוזיות של סיפור הדבר נמצאת בי
מקווה שלרומקה (ביתה של נועה, ע.ש) בכל זאת מתאפשרת פגישה עם בלי (לא יודעת איך להגיד)
נועה