מסות

באחד הטיולים האחרונים עם בתי בת ה-12, מתוך שיטוט ברחובות הקטנים היפים הסמויים שבין רחוב סוקולוב ודיזנגוף בתל אביב, התבוננו בעצים הגבוהים. העצים שזוכרים את הלמותו הנדיבה של המרחב, הרבה מעבר לנו. נהנינו מן הרחוב היפה וסיפרתי לה ששמו זנגוויל.

בתי התבוננה באחד השלטים ותהתה בחקרנות חמורה "למה כתוב 'ישראל' ו'זנגוויל' אבל אומרים רק זנגוויל?" הסברתי שישראל זנגוויל הוא השם המלא של האדם שעל שמו נקרא הרחוב, אבל בדרך כלל מכנים את הרחוב בשם המשפחה. למשל ארלוזורוב, סוקולוב, ז'בוטינסקי.

היא הנהנה בהבנה, חשבה קצת ושאלה מה זה אבן גבירול, רחוב סמוך לביתנו הקודם שאת חלקו הדרומי הכירה באינטימיות ועתה הוא מלווה אותה גם כאן, באזור הצפוני יותר. "הו, הוא היה משורר נהדר. שלמה אבן גבירול... חי לפני הרבה זמן... לפני אלף שנים", עניתי. "הוא חי בין ערבים באופן מיוחד מאוד. למדתי הרבה שירים שלו בתואר הראשון באוניברסיטה...". היא הרגישה את ההנאה שלי מהדיבור על אבן גבירול ושטנו על מילות השיר שהמהמו בתוכי, זכורות ולא זכורות: "לְאַט עָלַי וְתֵן פּוּגָה לְלִבִּי / הֲיָם אֲנִי וְאִם כֹּחִי אֲבָנִים?". רציתי לנצור את הרגע, לזכור את נחת שיחתנו, את עונג ההליכה בצוותא כאילו דבר אינו מטריד. כן, היה בי צד שרצה שזה ייוותר כך סתם: טיול בשבת נעימה אחר הצהריים. לתת לרוח ללטף, לצל להצל, לשיחה להתקיים במין תנועת נענוע קלה, שמזכירה את דנדון העלים.

ובכל זאת, התקשיתי להעמיד פנים שהאזכור הכמו-טבעי של שמות של גברים בלבד ... אל תכעסי כל כך, חשבתי, חוששת מכאב גרון שיוביל לדלקת, נזכרת בדבריה של וירג'יניה וולף על כעס וכתיבה, על כעס וספרות גרועה, נזכרת גם בכל הפעמים שבהם ההיעתרות לזעם הובילה אותי לכתיבת טקסטים שלא אהבתי, כלומר הובילה אותי שוב ושוב, כמו במעגל ללא מוצא, לאובדן שפה.

ובכל זאת, איך לכתוב מבלי להפסיק להקשיב להתנגדות? מבלי למסמס את הרצון לתקן עולם אחר?

בעברית, מכונה רחם שעבר הפלה "רחם משׁכיל" (הושע ט' יד), זה הנושא את נסיון השכול. לאחר קריאת "האירוע" המתרחש בתקופת לימודיה של ארנו כסטודנטית צעירה ומאיים על המשכם, אפשר לומר גם "רחם משֹכיל" – שיש בכוחו להוות מקור להשֹכלה, ניסיון ודעת באשר למה שנפל ולא הושלם, מה שאבד ונשכל, מה שהושתק ונתבע להשכח, לחלוף ללא ציון ולהיוותר שתוק [ראה אור במוסף "תרבות וספרות", הארץ, 20.10.2022]

אפשר לדבר על הממואר בפשטות כעל סיפורם של זכרונות... אבל הממואר המורכב, שנדמה לי שאנני ארנו שייכת אליו, שואל: "למה לספר?". הרבה פעמים מדובר בטקסטים שנוגעים בטאבו, בדברים שאין להם ז'אנר, שאין להם הסדר בשפה, והם מייצרים סוגים חדשים של כתיבה. אבל זה קשור גם לעדויות על דברים קשים מנשוא שיש לשאת אותם אל תוך השפה. [ריאיון עם ענת שרון בלייס, כאן | תאגיד השידור הישראלי; בעקבות פרס הנובל לאנני ארנו, 14/10/2022]

מה טיבו של המגע עם הבדידות ביצירתה של נורית זרחי? לשאלה זו אידרש מתוך עיון בסיפור "הרצפה מתנדנדת", שעל שמו נקרא קובץ של תשעה סיפורים קצרים. הסיפורים מעלים שיחה קשה ובלתי אפשרית, למעשה, בין אישה לבין גבר המבקשים ליצור זוגיות ומשפחה. מצבים של אכזבה מן הגבר, של תלישותה של האישה, הנסוגה בתוך המערכת הזוגית ומוצאת נחמה בידיעת הבדידות, מביאים לשחזור זוגיות קמאית בין אב-נעדר לילדה-שורדת. מעגליות זו שיש בה קווי דמיון לביוגרפיה של זרחי, גם חורגת ממנה. סוגיות כבדות משקל עולות באמצעותה ונוגעות בכוח המופרז שניתן לגבר כ"גואל" או כ"נסיך" ובהיעשותה של האישה לנטולת עצמאות. חרך במעגליות זו אני מוצאת בסיפור "הפסנתר".

ספרה של שבא סלהוב נפתח בנקודת שבר: ילדה, הניתקת מבית הוריה ומוכנסת לפנימייה, מתבקשת להשיל את הזמן של בית הילדות שבו "דברים התרחשו ונדחסו, וגדשו מרחב תועפות אינסופי; פנים נעלמים, ושמות, חפצים, חלומות". [מסה; פורסמה ב"הכיוון מזרח"].

הדלת, על יחסה המיוחד בין פנים וחוץ, מקבלת אצל זרחי מעמד מיוחד של מי שיודעת את המצויים בבית, את תנאי עזיבתם ואת אופני הישארותם. היא האוצרת את ההדים הבלתי ניתנים להצטברות מובנת של כאבי הבית. אמירות של סתם, זעקות שבר. נורית זרחי היא שיודעת לפנות אל אותה פאה של בית שאיש לא פנה אליה עד כה, ולהקשיב לעדותה ["מאזנייים", תשרי תשפ"ב, עורכת: מיכל חרותי]

[מסה, פורסם בתוך: הו! 20, "מהי ספרות?", ספטמבר 2020]

לפי פרוסט הספרות היא מה שמאפשר התרחקות מעצמך, אך התרחקות זו היא דווקא שמאפשרת התקרבות לעצמך באופן מדוייק ונדיר בעוצמתו. בתהליך הקריאה נעשה האני לרחב, חופשי ומשחקי, וגם מחורר ומרושש מיציבות... הספרות הופכת את השפה למדיום של שהיה ותנועה שמאפשר מגע עם הגודש החומק ועם כפילו המתעתע – הריק. מרחב שבו אנו עצמנו נהיים לעצמנו דרך מסעותינו בזרוּת. ["הו! 20, מהי הספרות?"]