תפריט
[סיפור לרגל הרשעת קצב]
"זה רעיל" קרא לעברי איש נמוך קומה בגיל עמידה מתקדם והרתיע את ידיי מלהמשיך ולחפש תחתונים שהיו ערומים בסלסילת מבצע.
"מה?", הפטרתי באופן שניסה לגייס מחדש את המרחב שיגן על פרטיותי. "הקינואה, יש עליה קליפה שאם לא שוטפים אותה היא רעילה", התיז את המילים בעסיסיות משונה והביט בעין אחת בקינואה ובשניה בתוואי הדרך שבין אצבעותיי לערמת התחתונים. משהו מן הרעל היה שם, פשוט ונוכח.
החתול שאני תמיד מדמיינת שאמצא ולא אוכל לעמוד בפניו ואקח אותו אל ביתי: מנומר, שחור-ירקרק, פרווה תפוחה באזור הפנים ומעט שערות ארוכות בקצה האוזן וקטן, ובעל יללה תובענית, ויקראו לו דנטה. חתול בדיוק כמו זה שהיה לי פעם ובעצם לא יכולתי לטפל בו
על הגבעה בשדה שמצאנו בין לבין צומחים שבלולים על קוצים שעבר זמנם, לקראת החורף.
קוצי תחרה ערופים מתגוללים כשארית של נסיכוּת בוהקת. מכאן נראה הקיץ מפואר ורך, שלא כמו שהרגיש בזמן אמת אכזר, קוֹפח.
שבלולים משמחים את בני והוא סוטה מן השביל בשבילם, לבדוק את הפרחים הלבנים שטיפסו בעשרות על גבעול צהוב נוקשה.
הוא אוסף כמה בידיו, "רק את המתים" הוא מטעים במלעל, ומדי פעם מציע שניקח גם אחרים.
עברו כמה שנים מאז נעקרתי לחיפה, בהיותי כבת עשר, בפתאומיות
שהצטרפה לשגרת הנדוֹד אשר טוו הורי. חשבתי שהצלחתי להימנע מלצבור
זכרונות באותן שנים, עד שנתקלתי במרצפת בטון בעלת קו שבר
דקיק בפינתה. בזמן שדרכתי עליה הוצפתי בדמותה של דריכה קדומה,
אשר הפכה את המרצפת לרכה ככרית מלאה מחטי אורן וקליפות
מתפצפצות של צנוברים. אז הבנתי שאני מתחילה להרגיש שייכת גם
לכאן, מסתכנת בעקירה נוספת.
[סיפור קצרצר] איש גבוה נוסע על אופניים גבוהים בתל אביב.
המרחב שנפתח בין מסך הקולנוע לבין האולם הקטן ודחוס האוויר
של הסינמטק הופר תכופות על-ידי "תקלה טכנית שתתוקן בהקדם". הפסקות
אלה יצרו – כנראה כמו בכל קולנוע שכונתי – הווי הנדמה כה
פרטי עד שהוא מעלה דמעות בעיני כול.
כאן היו אלו
צעדיו המהירים והמכונסים בהלוך-ושוב של אברג'יל הכחוש (בכיסי חליפתו השחורה,
המהוהה, היו קוביות חשיש חומות לשימוש ולמכירה), אשר חצו את
במת העץ החורקת למרגלות המסך.
בסיפור הזה יתוארו כמה מפגשים שאינם שלובים זה בזה ואינם קשורים, לכאורה או למעשה. ודאי שלשם העניין היה עליי לברור מתוך אלפי מאורעות שוליים, וביניהם מפגשים עם פועלים ועם בעלות בית, עם בניינים עצומים במהלך בנייתם, עם וילות ותיקות שהיו במהלך שיפוצן או כאלה שפגשתי בשלב סיום בנייתן, כשהן חדשות לחלוטין, צחיחות.
היה עליי לבודד כמה מקרים, לשכוח את האחרים, לפחות לעת עתה, למקד את התיאור בשלושה או ארבעה אירועים שהתרחשו – לפחות בסיפור – במהלך שבועיים ימים