[סיפור]
בסוף נעוריי התקרבתי לתחנה המרכזית הדחוקה בשוליים המישוריים והתעשייתיים של
העיר, והיא הפכה עבורי לחלק מחיפה ולסמן של בית. היה
זה בעקבות עזיבתם של הוריי תוך קיפול רגיל ונחוש של
תפאורת ביתינו שעברה שוב למחוזות חדשים. כך איבדה בעיניי חיפה
באחת את יציבותה שנרכשה בעמל של שנים, אנשים טרודים בתור
לקניית כרטיסים, מעבר צר ומלא חנויות בין קווי האוטובוס העירוניים
לבינעירוניים, זוהמת תנועה תמידית. המעבר של הוריי היה חד והמשכי
כך שכרגיל אצלנו אי-אפשר היה להתאבל במסודר אלא בהפתעה, כמו
בפעם שהגעתי במקרה לרחוב שמעל ילדותי. אז, בלילה גשום שהעלה
את ריחות העצים המוכרים בחדות בלתי אפשרית החלו עיני דומעות
פתאום. שלל זיכרונות זנוחים החלו זולגים מן העצים אל עיניי
ומשם מטה, מתנפצים על שבילי האספלט ומתנקזים אל אדמת הפארק
הדשאי, בורקסים ופלאפל ופרחים ושוקולד ומהירות של הליכה, תיקים
עצומים על הגב וסלים תפורים ביד וארנקים עדינים על כתף,
קו 24 לאחוזה, 28 לנווה-שאנן, רכבת לקריות, תמונת הברוש הצמוד
לחלון הענק שבחדרי, מראה הירח הנצפה ממיטתי. מהירות נסיעה ותנועה
שאין לה שהות בדרך לרכב שיוצא ממש עכשיו מונעת מבטים
מיותרים למחוזות שהתרחקו, כך שהעצב הזה אינו מפריע בשגרת היום-יום,
שירותים שהכניסה אליהם עולה שקל אחד, מנהרה אל הרכבת, קו
940 לירושלים, קו 900 לתל-אביב, תיקים עצומים על הגב וסלים
תפורים ביד וארנקים עדינים ובלתי אופנתיים על הכתף ועוד מבט
אחד צדדי, תחתי, משני, אל ההר שהיה ביתי.
זהו אחד הערכים של "אלף-בית חיפה", בתוך ספרי השני "תיירות פנים".
ככל חלקי מחזורי האלף-בית שפורסמו ב"תיירות פנים" - גם כאן, הטקסט נענה לחוקים הבאים: 10 מילים בשורה, כאשר בכל "ערך לקסיקאלי" מספר השורות נקבע לפי מיקום האות (בערך שמתחיל באות אלף, שורה אחת, בבית שתיים, בגימל שלוש וכך הלאה. באות ת' 22 שורות). בשורה האחרונה בכל ערך יכולות להיות פחות מעשר מילים.
הטקסטים נכתבו בהשראת אוליפו ומסורת האילוצים.
עוד:
4 קטעים מתוך "אלף-בית חיפה" >>
