[שיחה בעקבות ספרה של אסתר אורנר]
שני | 18.3.24 | 19:00 | Palais des Thés דיזנגוף 131 תל אביב בהשתתפות ריטה קוגן ועדי שורק. לפגוש את אסתר זו תמיד הזדמנות לחכמה ולחום, להיות עדה ליכולתה הנדירה לדבר בפיקחון ובהומור על כאבים גדולים מנשוא, לשזור בספרות את פרטי הפרטים של היומיום, ואני מצפה לשיחה הזו במיוחד.
לאט לאט מתחילה להצטבר כאן, במינימליזם של אמצעים ספרותיים, עיר חדשה על בסיסה של תל אביב ולצידה. אפשר לדלג בין הרחובות רק בעזרת האומגה הדמיונית של הקריאה. וה"אומגה" הזו היא לב העניין בספר. ב"מפה" שיוצר הטקסט הזה נבנה, אט-אט, מרחב מקביל, מה שמישל דה סרטו מכנה "גיאוגרפיה משנית, פואטית"
עברו כמה שנים מאז נעקרתי לחיפה, בהיותי כבת עשר, בפתאומיות
שהצטרפה לשגרת הנדוֹד אשר טוו הורי. חשבתי שהצלחתי להימנע מלצבור
זכרונות באותן שנים, עד שנתקלתי במרצפת בטון בעלת קו שבר
דקיק בפינתה. בזמן שדרכתי עליה הוצפתי בדמותה של דריכה קדומה,
אשר הפכה את המרצפת לרכה ככרית מלאה מחטי אורן וקליפות
מתפצפצות של צנוברים. אז הבנתי שאני מתחילה להרגיש שייכת גם
לכאן, מסתכנת בעקירה נוספת.
המרחב שנפתח בין מסך הקולנוע לבין האולם הקטן ודחוס האוויר
של הסינמטק הופר תכופות על-ידי "תקלה טכנית שתתוקן בהקדם". הפסקות
אלה יצרו – כנראה כמו בכל קולנוע שכונתי – הווי הנדמה כה
פרטי עד שהוא מעלה דמעות בעיני כול.
כאן היו אלו
צעדיו המהירים והמכונסים בהלוך-ושוב של אברג'יל הכחוש (בכיסי חליפתו השחורה,
המהוהה, היו קוביות חשיש חומות לשימוש ולמכירה), אשר חצו את
במת העץ החורקת למרגלות המסך.
