חמציצים

[סיפור קצר; טיוטה]

    בחצר בֵּיתן הדשא גבוה ובעל ריח ולא גזום והיה עץ אחד. לבטח אחד לפחות, רחב ענפים. וישבנו שם והבית בצד ופניו אלינו, רחב ופתוח למרות    שדלתו אולי סגורה. אין זה משנה. ויחד אכלנו חמציצים שצמחו שם. מצצנו את הגבעול, חברתי רננה, אמהּ ואני, ועשינו פרצופים מצחיקים מרוב גבעולים חמוצים. ואכלנו. ואולי אחר כך נשכבנו על הדשא והבטנו בשמיים הכחולים ודמיינו איך העננים הלבנים כמו כל מיני חיות. וידעתי שככה אני רוצה להיות.

 מספרים שסבתא שלי הייתה מכינה מרק חמציצים.
ודאי אכין מתישהו מרק חמציצים. מספרים לי שהיא רצתה להיות ארכיטקטית ושהתחילה ללמוד וכשהייתה בהריון אמרו לה שלנשים בהריון אסור לנהוג אז הפסיקה לנסוע לטכניון. מספרים לי שהתינוק הראשון מת לה בלידה ואחר כך לא רצתה ללדת אף פעם ופעמיים נולדו לה בטעות. מספרים לי שהיא לא העזה להחזיק אותי כתינוקת. ופעם אחת החזיקה אותי בלית ברירה. ואחר כך מתה. מספרים לי שהיו לה ידיים טובות ושהייתה משנה חדרים בלילה ומעבירה מסלון לחדר שינה ומפרוזדור למרפסת.

והייתי מתחפשת בתחפושות שהכינה בעצמה לאמי: ראשית זו שתאמה לגיל תשע, פרפר. שנית זו שהתאימה לגיל עשר, מרקיזה. שלישית זו לגיל אחת עשרה, נסיכה פרסית. ומיששתי בהתפעלות וידעתי שהרקמות והתיפורים נעשו ביד אוהבת והרגשתי זכות וקירבה.

מספרים לי שפעם סבתא שלי נהגה להכין מרק חמציצים ואני ודאי אכין באביב הזה כי אשתתף בטיול של מלקטים עם משפחתי. ובמשך כמה שבתות נלך ונלקט ונרשום מתכונים ונבשל, דאי נלקט עלי חובזה וברקן וחומעה. מעניין אם היא קטפה אותם בגינה שלה היפהפיה הגדולה שהדשא שלה גבוה ודשן או שקנתה אותם. כנראה קנתה אותם מירקן ערבי.

אני רוצה ללמוד לבשל אוכל ערבי. לבטח אכין באביב מרק חמציצים ואורז עם עלי חובזה, שהלא-ערבים קוראים לה חלמית. מעניין למה תמיד ידעתי שאפשר לבשל את החובזה אבל אף פעם לא העזתי. לעומת זאת ידעתי שכלבים עושים פיפי על חמציצים אבל לא מנעתי מילדיי ומעצמי לאכול. ובשפרעם ראיתי עלים לא מוכרים ושאלתי: מה זה? והירקן אמר לי שֵם. ושאלתי מה עושים עם זה והוא אמר לי מה. ומשום מה הזעתי והתביישתי כאילו אני שואלת משהו אסור, או כאילו הבורות מסגירה את היותי זרה, או כאילו הנסיון לדבר אינו אפשרי בכלל ושכחתי, מיד, מה שאמר.

 יכול להיות שבזמן ששכבנו על הדשא ראינו ענן בצורת פרח שהשמש צבעה אותו סביב בצהוב והוא צהובלבן וכיסה אותנו, ונרדמנו עד שבא הערב וצריך ללכת לישון.

>> מתוך ספרי בכתובים "לפעמים מאבדים אנשים"

תכנים דומים

6 תגובות

    1. תודה! אני מצפה בכיליון עיניים. ואפשר גם לרשום כאן את המתכון, מה דעתך? זה נראה לי מתאים ביותר (-:

      1. אני כבר לא זוכרת בדיוק, צריך להתקשר למקור, או אולי בעצם לאמא של המקור. זה קצת כמו אורז עם מנגולד.

  1. נחכה, בטח. אצלנו יש שדה חובזות ליד מגרש חניה אורבני מאוד. מדהים אותי כמה חובזות גדלות ככה בטיפה אדמה ליד האספלט... אז בטח שנחכה...

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פירוק השפה (בעקבות ז'ורז' פרק) כמנגנון של אבל והתנגדות

שמרו את התאריך: 3.9.2026 בלילה, תל אביב

משתתפים בשיחה: עדי שורק, אלכס בן-ארי ועינת קפקא

נדבר על יצירה לשונית המפרקת יצירות קודמות ומערכי דיבור וטקסט קיימים כצורה של עבודת אבל, קינה, פתיחת שאלה, והתנגדות פעילה לצורות שלטון דיקטטוריות. הדוברים עוסקים בשאלות אלו בתחומי עיסוקם – כיוצרים, עורכים, במאים וחוקרים.

הכתב והמכתב – חליפת מכתבים כז'אנר גבולי, בין הד ושתיקה

חליפת המכתבים שייכת לסוגות דמדומים שקשה לעמוד על טיבן, כגון הפתק, היומן, פנקס הרשימות. מצוי בה היסוס בין יום ולילה – בין הראוי להיוותר חבוי כשיחה פרטית לאשר עליו להתגלות; נמצא בה מזיגה בין היומיומי והנשגב; ויש בה עדות לתהליכי הפנמה שכמו קפאו – הכתב מקבע מחשבה על הדף – ובה בעת, כמכתב שלוח, עודם גמישים לעיבוד וממתינים לשיחה. במידה רבה הכתוב הוא הרהור פתוח המסרב לקיבוע, מוכתם בטיוטה, בהרף, כמעשה שאינו מעשה. [קטע מתוך "מסת הכתב, מחשבות על שפה וספרות", לקראת פרסום, רסלינג 2026]

הזמנה לכתיבה

~ התפנו מקומות ספורים להנחיית כתיבה אישית ~
אם אתם מכירים מישהו שמעוניין לקדם תהליך כתיבה, מוזמנים לשתף את המידע.

ואם לכם יש עניין בהנחיית כתיבה אישית שמאפשרת רצף וחשיבה משותפת, מוזמנים ליצור עמי קשר.

ש"י עגנון כותב (אחרת) ציונות

[פרק בפודקאסט "ציונות באי נחת" של ד"ר גלעד שרביט] שיחה שקיימתי עם גלעד שרביט על היצירה המאוחרת של עגנון, על היחס המורכב שלו לציונות בפרט ולשאלות של כוח, ריבונות וצבאיות במיוחד. בין השאר שוחחנו על החשיבות של ידע הגלות היהודי לשם כינונה של מדינה, כדי שזו לא תקרוס למעגלים של אלימות; על יכולת לשאול שאלות בזמנים קשים של אבדן ומלחמה; על הדרך של עגנון לבנות לנו ערי מקלט ספרותיות, ביניהן ברלין, ירושלים, יפו, בוצ'אץ' וגומלידתא הבדויה. [מרצפת 216 בפרוייקט "עיר מקלט, 963 מרצפות"]

קוראת מציאות בסיפור "עד עולם" מאת עגנון

[הרצאה מצולמת, משכנות שאננים, מרץ 2025]

כמה שנים לאחר מלחמת העולם השניה כותב עגנון את "עד עולם" החידתי – בעודו גודש את הסיפור באותיות ע' וג' שכמו נגזרו משם המחבר והמציאו שפת סתרים. שפה ששורשיה במסורות קינה יהודיות וענפיה ביצירות אוונגרד מודרניות.

בהרצאה אני עוקבת אחר סיפורה של העיר הקדומה גומלידתא - סיפור שיש בו אכזריות אנושית, מעגל נקם, עריצות שקמה ונופלת ולשון שאיבדה את תוקפה. סיפור שיש בו גם פתחים לשינוי השטמונים בפְּניה אל הלשון עצמה כאל מרחב מגן.

זהו אחד הסיפורים המאוחרים של עגנון, שצר עבורנו עדשה מיוחדת להתבונן מבעדה בישראל העכשווית.