פה ושם  עדי שורק

חמציצים

[סיפור קצר; טיוטה]

    בחצר בֵּיתן הדשא גבוה ובעל ריח ולא גזום והיה עץ אחד. לבטח אחד לפחות, רחב ענפים. וישבנו שם והבית בצד ופניו אלינו, רחב ופתוח למרות    שדלתו אולי סגורה. אין זה משנה. ויחד אכלנו חמציצים שצמחו שם. מצצנו את הגבעול, חברתי רננה, אמהּ ואני, ועשינו פרצופים מצחיקים מרוב גבעולים חמוצים. ואכלנו. ואולי אחר כך נשכבנו על הדשא והבטנו בשמיים הכחולים ודמיינו איך העננים הלבנים כמו כל מיני חיות. וידעתי שככה אני רוצה להיות.

שני חמציצים
שני חמציצים; צלם לא ידוע

 מספרים שסבתא שלי הייתה מכינה מרק חמציצים.
ודאי אכין מתישהו מרק חמציצים. מספרים לי שהיא רצתה להיות ארכיטקטית ושהתחילה ללמוד וכשהייתה בהריון אמרו לה שלנשים בהריון אסור לנהוג אז הפסיקה לנסוע לטכניון. מספרים לי שהתינוק הראשון מת לה בלידה ואחר כך לא רצתה ללדת אף פעם ופעמיים נולדו לה בטעות. מספרים לי שהיא לא העזה להחזיק אותי כתינוקת. ופעם אחת החזיקה אותי בלית ברירה. ואחר כך מתה. מספרים לי שהיו לה ידיים טובות ושהייתה משנה חדרים בלילה ומעבירה מסלון לחדר שינה ומפרוזדור למרפסת.

והייתי מתחפשת בתחפושות שהכינה בעצמה לאמי: ראשית זו שתאמה לגיל תשע, פרפר. שנית זו שהתאימה לגיל עשר, מרקיזה. שלישית זו לגיל אחת עשרה, נסיכה פרסית. ומיששתי בהתפעלות וידעתי שהרקמות והתיפורים נעשו ביד אוהבת והרגשתי זכות וקירבה.

מספרים לי שפעם סבתא שלי נהגה להכין מרק חמציצים ואני ודאי אכין באביב הזה כי אשתתף בטיול של מלקטים עם משפחתי. ובמשך כמה שבתות נלך ונלקט ונרשום מתכונים ונבשל, דאי נלקט עלי חובזה וברקן וחומעה. מעניין אם היא קטפה אותם בגינה שלה היפהפיה הגדולה שהדשא שלה גבוה ודשן או שקנתה אותם. כנראה קנתה אותם מירקן ערבי.

אני רוצה ללמוד לבשל אוכל ערבי. לבטח אכין באביב מרק חמציצים ואורז עם עלי חובזה, שהלא-ערבים קוראים לה חלמית. מעניין למה תמיד ידעתי שאפשר לבשל את החובזה אבל אף פעם לא העזתי. לעומת זאת ידעתי שכלבים עושים פיפי על חמציצים אבל לא מנעתי מילדיי ומעצמי לאכול. ובשפרעם ראיתי עלים לא מוכרים ושאלתי: מה זה? והירקן אמר לי שֵם. ושאלתי מה עושים עם זה והוא אמר לי מה. ומשום מה הזעתי והתביישתי כאילו אני שואלת משהו אסור, או כאילו הבורות מסגירה את היותי זרה, או כאילו הנסיון לדבר אינו אפשרי בכלל ושכחתי, מיד, מה שאמר.

 יכול להיות שבזמן ששכבנו על הדשא ראינו ענן בצורת פרח שהשמש צבעה אותו סביב בצהוב והוא צהובלבן וכיסה אותנו, ונרדמנו עד שבא הערב וצריך ללכת לישון.

>> מתוך ספרי בכתובים "לפעמים מאבדים אנשים"

תכנים דומים

6 תגובות

    1. תודה! אני מצפה בכיליון עיניים. ואפשר גם לרשום כאן את המתכון, מה דעתך? זה נראה לי מתאים ביותר (-:

      1. אני כבר לא זוכרת בדיוק, צריך להתקשר למקור, או אולי בעצם לאמא של המקור. זה קצת כמו אורז עם מנגולד.

  1. נחכה, בטח. אצלנו יש שדה חובזות ליד מגרש חניה אורבני מאוד. מדהים אותי כמה חובזות גדלות ככה בטיפה אדמה ליד האספלט... אז בטח שנחכה...

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

מרחב כתיבה, קיץ-סתיו 2022

סדנה לפיתוח טקסטים בהתהוות: מסה, ממואר ופרוזה // ימי ד' פעם בשבועיים בזוּם, 19:30-17:30, החל מ-22.6.22 //
עבור כתיבה אנו זקוקים למרחב, שבו ניתן להיפרד מתביעות היומיום וליצור רצף אחר, שבו נקשרת מילה במילה, ונוצר המטווה המיוחד של הטקסט. "מרחב כתיבה" היא מסגרת שנועדה לשם כך – לעודד רצף כתיבה ולעורר מחשבה, להבטיח מקום שקט וקשוב המעניק התייחסות רצינית לטקסט שתבקשו לכתוב, ולמהלכיו.

Shelter Shelter

A poetic exploration of the Tel Aviv University's shelter signs and the Talmudic Cities of Refuge

[Published in The Tel Aviv Review of Books, Winter 2021; Translated by Alex Stein]

אם ובת (ומלחמה)

עגלה נוסעת עמוסה בילדים. האם גם בתי עליה? אנשים רבים מצויים סביב. הצפיפות אילצה אותי לזוז וכשחזרתי כבר לא הייתה... המשכתי ללכת וללכת, לבדי כל כך, איש אינו יכול להצטרף, אין אפילו אפשרות להעלות זאת על הדעת שכן כולם שורדים ונשארו שם בצפיפות, ולקרוא במין ייאוש במתחמים הנטושים, ולהרחיק למקומות שאין סיבה שבתי תהיה דווקא בהם, רק להמשיך לצעוד ולחפש
["המוסך", בעריכת צוות כתב העת]