פה ושם  עדי שורק

סיפורים

ילדה ודב קוטב

למטה ביתנו אך הכניסה אליו אינה מוכרת לי כלל. היא מכוסה שלוליות ועשויה אספלט. אני מבחינה בבתי משחקת בערבה קרחית מושלגת בסיפי המרחב והולכת לכיוונה. או אז מבחינה בשני דובי קוטב לבנים עצומים מתגלגלים בשלג בסמוך. עלינו להתרחק משם, אני קוראת לבתי להגיע אלי במהירות. היא מבינה שאני מבוהלת. הדובים מתחילים לנהום לכיווננו. היא קופאת על מקומה ואני מנסה למצוא טון תקיף אך לא מבהיל שיגרום לה לנוע לכיווני.
בבטני תהום פעורה. אם אקרב ואקח אותה לחיקי יתנפל הדוב על שתינו.
["ננו פואטיקה", גיליון "התבוננות"]

ארכיטקט בכיכר

הוא יחשוב על נפשו של הארכיטקט, שיש בה משהו הרבה יותר אנרכיסטי מכפי שמתגלה בסופו של דבר. זו שרוצה להשתמש בכוחה לברוא מבנים לכולם, מיטיבים ומאירי פנים, פתוחי זרוע, משובשים, מלאי הפתעות. והלב שיזכר בזה יזכר גם בהפך הגמור, ויכביד מדי על המגבעת עד שתתחיל לשקוע והוא יבין שעליו להקל על משאו ויחל להשליך חתיכות מלבו. החתיכה שאחראית על "לכולם", תושלך ראשונה. אחריה זו שקשורה ל"משובשת". את אלה הוא הכי אוהב ולכן יהיה עליו להיפטר מהן מהר ככל האפשר כדי לצוף. [סיפור קצר; פורסם בכתב העת "מעבורת"]

מסגר الحدّاد

כל כך הגיוני מה שהוא אמר לי, אלי המסגר, במקום שאליו חזרתי לרגע, מזהה כיור, קיר, צינור, עיטור, מזהה מתוך אינטימיות חומרים שמי מאמין שצבורה בהם קירבה. שמים, מוסך מעבר לקיר, עץ, בחוץ יש עץ, הייתן מאמינות? בתוך כל האפור הזה, וחצר.

תחנה מרכזית

[סיפור]   בסוף נעוריי התקרבתי לתחנה המרכזית הדחוקה בשוליים המישוריים

נער צל

מאז שהחלה מלחמת עזה הנוכחית אני נזכרת בסיפור "נער צל", שכתבתי בעקבות המלחמה בעזה בשנת 2009. הייתי אז במהלך טיפולי פוריות ובני הבכור היה בן 3 וקצת. תמונה שלא עזבה אותי הייתה של כמה ילדים בני משפחה אחת שמתו. מכוסים בשמיכה נחו זה לצד זה, מסודרים לפי גיל או גודל (לפי מה מסדרים כמה ילדים שמתו יחד? ). בסיפור אינני זוכרת את שם האב ואת שמות הילדים, רק את הכאב של האב ואת הדמיון של העיניים העצומות, דמיון מחריד, לבני הקטן בזמן שישן. לו הייתי כותבת את הסיפור היום הייתי זוכרת. הייתי דולה את השמות אחד אחד, מאיפשהו, הייתי מוצאת, בטוח.

עברו מאז כמעט שש שנים. בני כמעט בן תשע עכשיו ובתי עוד מעט בת חמש; הזמן מוגדר ועובר, במידה רבה, על פי גילם. במהלך הזמן הזה אני מבינה דבר-מה; דבר מה השתנה, לפחות בתוכי. שחייבים לזכור את השמות אחד אחד, אבא, ילד, ילד, ילד. שחייבת לדעת, לזכור, אחד אחד, בערבית.

חֶסֶר

"קיפוד. מאחורי המכונית החונה, בסמוך לגלגל, קיפוד יפה למראה, אפו כפתור מבריק, עיניו נוצצות, שביל של נוזל דק ומימי כבר כמעט יבש תחתיו, קוציו סדורים".
[מתוך הסיפור "חֶסֶר" שראה אור בכתב-העת "גרנטה 01"]

רעש

באופן עקרוני, דרך אגב, אין זה מומלץ להיות קולנית. זאת

ניתן ללמוד מנורמות החיים האמיתיות, המדומיינות, המוצגות, המוּשרוֹת ומהערות אגב.

לכן, דרך אגב, עד היום אני מרגישה שלפעמים אני תופסת

יותר מדי את השיחה ושזה לא נחשב יפה

"אצלכם זה בוכה?" אסוּפת פרוזה דיגיטלית בנושא אמהוּת

אני שמחה ליידע שסיפור פרי עטי בשם "קשוּר בסרט" פורסם לאחרונה באנתולוגיה ששמה "אצלכם זה בוכה?" בעריכת ריקי כהן, בהוצאה הדיגיטלית בוקסילה.
באנתולוגיה 6 סיפורים מאת: ענת עינהר, ריקי כהן, ארנה פיטוסי, גאולה שינה, שרון פידל ואנוכי.

"קשוּר בסרט" מורכב משלוש תמונות:
הראשונה מציגה ילדה המשחקת בגינה בעליזות ולצידה אִימה, שמצויה במצב נפשי חרדתי ותוהה כיצד יכולים שני תדרים כה שונים, שלה ושל ביתה, להיות כה סמוכים זה לזה, והאם לא יגלוש עצבונה אל ביתה.

השניה מתארת אישה כבת שישים וביתה. הבת מקשיבה לאימה המתארת את שגרת יומה, ובתוך כך קשובה גם למה שאינו נאמר, למצבה הדכאוני של האם. בתוך כך היא שמה לב עד כמה אינה יכולה להיות לה לעזר ולגלות אמפתיה לסבלה...

כיכר יצחק רבין

כותבת עלייך פעם ועוד פעם, מנסה לחפור קצת אדמה מתחת

לרחבת הגרנוליט והבטון. משהו מקומם אותי בעריריות הדלה שלך, בריקנות

היומיומית, בייחוד מפני שיש לך פוטנציאל לכיכר עיר, לגן שעוברים

בו, למרכז אנושי בין רחובות, נגיש ומזמין. אלא שאת נותֵרת,

כבר שנים, ריקה כרחבת דגל במחנה צבאי. נכונה תמיד להתכנסויותיו

של המון מפוצל, לכאורה, מתגעגע למלחמה בחסות הברזל החלוד של

פסלייך.

מיטה

אותות מאבק הבוקר עודם פזורים בחדר – חולצה כחולה ארוכה-מהוהה עם ציורי חיות, גופייה, שמיכות סתורות, האוויר הדחוס.
בסוף הצעתי שנבחר את הבגדים בערב כך שיהיו מוכנים לבוקר, ולא נצטרך להתעצבן על חוסר ההסכמה ועל הזמן שנמתח.
לפני כן הייתי רעבה מאוד ולא היתה לי הסבלנות הרגילה. גם קמנו מאוחר.

לפעמים מאבדים אנשים

לפעמים מאבדים אנשים שלא יודעים להעריך את חשיבותם באותו הזמן, ולעתים, גם אם מכירים בחשיבותם אין דרך להכילם עוד ובאין הֶקשר רחב יותר שיאחז בהם הם נידפים, נעלמים מן הלב, מחדדים את קיומם בו. כאלה שחלקנו איתם איזו אינטימיות א-דיבורית, שצחקנו איתם בטבעיות, ששוטטנו ברחובות העיר, סתם כך. שנתַנו להם להיכנס פנימה בעוצמה, בנינוחות, כחלק מהחיים תמיד מאז ולעולם, מפעם עד אי-שם. > אני שמחה לבשר שספר הפרוזה שלי "לפעמים מאבדים אנשים" ראה אור

השיחה המפורקת של החיים - ריאיון שערכה איתי עינת יקיר

באחת הפעמים צבעתי בית כנסת במאה-שערים. התחושה בבית הכנסת הזה הייתה מאוד קהילתית. למרות השיפוצים אנשים נכנסו לראות מה עושים "בביתם" והתפעלו מקישוטי הקרניזים, שהודבקו לתקרת בית הכנסת ונצבעו בצבעי בורדו, זהב וטורקיז. יום אחד, בזמן שעמדתי על סולם, נכנס אדם מבוגר והתבונן במתרחש בהתפעלות. לפני שהלך אמר "תבורכנה ידייך" – ברכה שלא הכרתי קודם, או שהכרתי רק באופן ספרותי ומעולם לא זכיתי שיברכוני בה עד לאותו הרגע. זו ברכה שבדרך כלל מברכים בה לאחר שטועמים מזון טוב שהכינה בעלת הבית וכאן, הוא השתמש בטבעיות בברכה שמברכים אישה שעושה פעילות מסורתית עבור פעולה שאינה נחשבת "נשית" והייתה לי הנאה מעצם המהלך הזה – שהיו בו גם שותפות וגם נפרדוּת של עולמותינו ומכך שכל זה קרה בלב מאה-שערים. לאחר תחושת השמחה הוצפתי בתחושת פספוס [...]

ילדים של היום

אני צופה בחשש כיצד בני הופך למסך, למרובע, עיניו מתמזגות

גליה קמה משנתה ומיד נעמדת

היום קרה המקרה הנדיר שהצלחתי לישון זמן ניכר בצהריים, שינה עבה שיוצאת משליטה ויודעת בשלב מסויים שעליה להיפסק אבל לא מצליחה ושוקעת עוד עוד בחלום והחלום עסוק ביקיצה. [סיפור קצרצר]