סיפורים

כל כך הגיוני מה שהוא אמר לי, אלי המסגר, במקום שאליו חזרתי לרגע, מזהה כיור, קיר, צינור, עיטור, מזהה מתוך אינטימיות חומרים שמי מאמין שצבורה בהם קירבה. שמים, מוסך מעבר לקיר, עץ, בחוץ יש עץ, הייתן מאמינות? בתוך כל האפור הזה, וחצר.

מאז שהחלה מלחמת עזה הנוכחית אני נזכרת בסיפור "נער צל", שכתבתי בעקבות המלחמה בעזה בשנת 2009. הייתי אז במהלך טיפולי פוריות ובני הבכור היה בן 3 וקצת. תמונה שלא עזבה אותי הייתה של כמה ילדים בני משפחה אחת שמתו. מכוסים בשמיכה נחו זה לצד זה, מסודרים לפי גיל או גודל (לפי מה מסדרים כמה ילדים שמתו יחד? ). בסיפור אינני זוכרת את שם האב ואת שמות הילדים, רק את הכאב של האב ואת הדמיון של העיניים העצומות, דמיון מחריד, לבני הקטן בזמן שישן. לו הייתי כותבת את הסיפור היום הייתי זוכרת. הייתי דולה את השמות אחד אחד, מאיפשהו, הייתי מוצאת, בטוח.

עברו מאז כמעט שש שנים. בני כמעט בן תשע עכשיו ובתי עוד מעט בת חמש; הזמן מוגדר ועובר, במידה רבה, על פי גילם. במהלך הזמן הזה אני מבינה דבר-מה; דבר מה השתנה, לפחות בתוכי. שחייבים לזכור את השמות אחד אחד, אבא, ילד, ילד, ילד. שחייבת לדעת, לזכור, אחד אחד, בערבית.

"קיפוד. מאחורי המכונית החונה, בסמוך לגלגל, קיפוד יפה למראה, אפו כפתור מבריק, עיניו נוצצות, שביל של נוזל דק ומימי כבר כמעט יבש תחתיו, קוציו סדורים".
[מתוך הסיפור "חֶסֶר" שראה אור בכתב-העת "גרנטה 01"]

באופן עקרוני, דרך אגב, אין זה מומלץ להיות קולנית. זאת

ניתן ללמוד מנורמות החיים האמיתיות, המדומיינות, המוצגות, המוּשרוֹת ומהערות אגב.

לכן, דרך אגב, עד היום אני מרגישה שלפעמים אני תופסת

יותר מדי את השיחה ושזה לא נחשב יפה

אני שמחה ליידע שסיפור פרי עטי בשם "קשוּר בסרט" פורסם לאחרונה באנתולוגיה ששמה "אצלכם זה בוכה?" בעריכת ריקי כהן, בהוצאה הדיגיטלית בוקסילה.
באנתולוגיה 6 סיפורים מאת: ענת עינהר, ריקי כהן, ארנה פיטוסי, גאולה שינה, שרון פידל ואנוכי.

"קשוּר בסרט" מורכב משלוש תמונות:
הראשונה מציגה ילדה המשחקת בגינה בעליזות ולצידה אִימה, שמצויה במצב נפשי חרדתי ותוהה כיצד יכולים שני תדרים כה שונים, שלה ושל ביתה, להיות כה סמוכים זה לזה, והאם לא יגלוש עצבונה אל ביתה.

השניה מתארת אישה כבת שישים וביתה. הבת מקשיבה לאימה המתארת את שגרת יומה, ובתוך כך קשובה גם למה שאינו נאמר, למצבה הדכאוני של האם. בתוך כך היא שמה לב עד כמה אינה יכולה להיות לה לעזר ולגלות אמפתיה לסבלה...

כותבת עלייך פעם ועוד פעם, מנסה לחפור קצת אדמה מתחת

לרחבת הגרנוליט והבטון. משהו מקומם אותי בעריריות הדלה שלך, בריקנות

היומיומית, בייחוד מפני שיש לך פוטנציאל לכיכר עיר, לגן שעוברים

בו, למרכז אנושי בין רחובות, נגיש ומזמין. אלא שאת נותֵרת,

כבר שנים, ריקה כרחבת דגל במחנה צבאי. נכונה תמיד להתכנסויותיו

של המון מפוצל, לכאורה, מתגעגע למלחמה בחסות הברזל החלוד של

פסלייך.

אותות מאבק הבוקר עודם פזורים בחדר – חולצה כחולה ארוכה-מהוהה עם ציורי חיות, גופייה, שמיכות סתורות, האוויר הדחוס.
בסוף הצעתי שנבחר את הבגדים בערב כך שיהיו מוכנים לבוקר, ולא נצטרך להתעצבן על חוסר ההסכמה ועל הזמן שנמתח.
לפני כן הייתי רעבה מאוד ולא היתה לי הסבלנות הרגילה. גם קמנו מאוחר.

היום קרה המקרה הנדיר שהצלחתי לישון זמן ניכר בצהריים, שינה עבה שיוצאת משליטה ויודעת בשלב מסויים שעליה להיפסק אבל לא מצליחה ושוקעת עוד עוד בחלום והחלום עסוק ביקיצה. [סיפור קצרצר]