פה ושם  עדי שורק

ושתי

סדרת ושתי לפרוזה סיפית פעלה בין השנים 2004-2018 במסגרת הוצאת רסלינג. עורכת מייסדת: עדי שורק.

בין הספרים שראו אור בסדרה: אורליה שטיינר > מרגריט דיראס | פריז צרפת > גרטרוד שטיין | השימוש במילים > נטלי סארוט | מחזות זיכרון > הרולד פינטר | המעבר בתעלות הדמע תקין > נועה צדקה | דיוקן האמן ככלב צעיר > דילן תומס | בפנסיון גרמני > קת'רין מנספילד |  ספר-ילדות ו-על הפרישות > מיכל בן-נפתלי | מניפסט החלאה > ואלרי סולאנס | הבלתי אפשרי > ז'ורז' בטאיי | הצד המואר של הירח > אנה (שם בדוי) | האירוע > אנני ארנו | איך רוקנתי את בית הוריי > לידיה פלם  | הזיכרון שוחח איתי והסתלק > סלמן נאטור | סוף, והמשך > אסתר אורנר | את האח שלי > מרינה צווטייבה | נמר מנייר > זַכַּרִיא תאמֵר |

 

Ocean 1212-W | מאת: סילביה פלאת'

"נשימה, זה הדבר הראשון. משהו נושם. הנשימה שלי? נשימתה של אמי? לא, משהו אחר, משהו נרחב יותר, רחוק יותר, שקול יותר, לאה יותר. לפיכך מאחורי עפעפיים עצומים אני צפה זמן-מה" מתוך מסה נפלאה של סילביה פלאת' על שנות ילדותה המוקדמות, ליד האוקיינוס.

הזעקה של אוסף 49 | תומס פינצ'ון

"כך זה נמשך. אדיפה שיחקה את המציצה והמאזינה. בין המפגשים האחרים שלה היו רתך מעוות פנים שהוקיר את כיעורו; ילדה ששוטטה בלילה והתגעגעה למוות טרום-לידה כפי שמנודים מסוימים כמהים לריקנות המרגיעה, היקרה, של הקהילה; אשה שחורה עם צלקת שֵׁישית סבוכה לאורך לחיה השמנמונת שלא חדלה לפרט טקסי הפלה, כל אחד מסיבה שונה, בתשומת-לב ובהתכוונות שאחרים היו עשויים לפרט טקסי לידה המוקדשים לא להמשכיות אלא דווקא לאיזה מין שלטון ביניים; שומר לילה מזדקן הנוגס בפיסת סבון "אייבורי", שאימן את קיבתו הווירטואוזית לקלוט גם קרמים, מטהרי אוויר, אריגים, טבק ושעווה בניסיון נואש להטמיע את הכול, את כל הסיכוי, היצרנות, הבגידה, הכיבים, לפני שיהיה מאוחר מדיי" [קטע מתוך רומן מאת תומס פינצ'ון]

"היכן שלא תהיי, אם תשמעי ואם לאו, אדבר איתך" | אחרית-דבר לספר "סוף, והמשך" מאת אסתר אורנר

בין החגים אני מפרסמת כאן את אחרית הדבר שכתבתי לספרה של אסתר אורנר, "סוף, והמשך". הספר כולו נע בשנת האבל השניה של בת על אימה, ובנוסף בשנה העברית על מועדיה, חגיה, זמניה. זוהי שנה עברית שמורגשת קצת זרה, כפי שאישה החיה בין צרפת לישראל והכותבת בצרפתית, כאסתר אורנר עצמה, יכולה לגרום לה להרגיש.
עוד מעט ה-10 באוקטובר, עוד מעט ערב סוכות, עוד מעט, כמובן, יום כיפור. אלו מועדים קריטיים בספר הזה. לקראתם, שנתיים לאחר שראה ספרה של אסתר אורנר אור בתרגומו העברי - אני מעלה את אחרית הדבר כאן.

הרחבת גבולות הדיבור – על "אורליה שטיינר" מאת מרגריט דיראס

[ספר חדש בסדרת "ושתי"] "אורליה שטיינר", מאת מרגריט דיראס, ראה אור בתרגום לעברית לפני כשבועיים. כשהגיע מבית הדפוס אחזתי אותו בידיי כמי שמחזיקה פתק מתפורר שנמצא במפתיע בבקבוק; הוא נדמה, מתוך הסיטואציה שלתוכה נולד, להד שבקושי מגיע לאזני, ממרחקים, הד דק, זהרורי, בימים של אלימות חמורה ושל דיבור גס. לרגע לא האמנתי כי אך לפני ימים אחדים שלחתי אותו ביד אמונה ובוטחת לבית הדפוס, כאילו הכול כרגיל.
אפשר לומר שהספר הזה לא נולד סתם כך, ביום זה או אחר; לומר שזעקותיו כנגד בדידות וכנגד הסבל מאוקיינוס האלימות, שנסיונותיו למצוא דרך למלל את כאבה של כותבת לנוכח סבלה של "אחרת" – נשלחו אלינו כשופר. שופר של כפרה, שופר של עדינות.