פה ושם  עדי שורק

המעבר בתעלות הדמע תקין > נועה צדקה

[ספר ב-ושתי]

"אני יודעת ארבעים מילים בפולנית (אולי קצת יותר)   אני יודעת להרכיב משפט של שני מילים   הבחורה יפה   העץ ירוק   הקיר לבן"

"ארקדיוש אומר שהרצון שלי להירגע זה כמו שפיל ירצה ללבוש חליפה"

.............................................................................
ציטוט מתוך הספר "המעבר בתעלות הדמע תקין" מאת נועה צדקה
............................................................................

מחכה שהזמן יעבור   זה לא סימן לחיים שקורים בהם

ורוצלאב, 2002.

התנועה שלך בראש שולחת אותך החוצה לגשם ולכולם את נראית nice עם מחלת הנפש הדמיונית שלך

פשוט נפגעתי   אני כבר לא יודעת ממה   שאני באה ולא מציעים לשתות איתי כוס תה   שממהרים לי מול העיניים והולכים

צילום עצמי, ורוצלב, 2002.

החתול שמצאתי  אני לא בסדר   הייתי צריכה ללכת איתו לוטרינר   הייתי צריכה לחכות לוטרינר במקום לקרוא לו פוצקלה  פוצקלה   בוא אלי   פוצקלה שלי

אנחנו כבר יכולים לישון אחד ליד השני בלי להתעורר כמה פעמים באמצע הלילה

בראי בחדר אני נראית זקנה   בראי בשירותים אני מסתכלת   רוחצת פנים בסבון ושוטפת

ארקדיוש חבר שלי כבר שלוש שנים ורק פעמיים הוא ראה אותי מסתרקת מול מראה

חלום שהיה לי בארץ: חגית טסה לאמריקה   היא ואני כמעט טובעות בים

ארקדיוש אומר שהבגדים שלי נראים עלובים   ניסיתי להסביר שבאמת התחלתי לפתח גישה אנטי קפיטליסטית   שאני שונאת לקנות ולקנות ולקנות   שפעם לאנשים היה מעיל אחד לכל החיים  זוג גרביים שהיו תופרים   זוג נעליים אחד לכל החיים   בסוף קניתי קצת דברים ב H&M

מרכז קניות "ביידרונקה", ורוצלאב, 2002.

יוצא מהחדר שנהייה לסטודיו ומספר לי על הציור החדש   הוא מרגיש קצת לחוץ לשתף אותי בדברים   הוא פוחד שאם אני ישנה במיטה והוא לא הספיק לנשק אז תהייה לי   אני אהייה לי   אני אכעס ותהייה לי   הדבר האחרון שאני רוצה לעשות זה לאמן מישהו   אבל זה קצת קורה

חלמתי שאני הורגת מאה דגים בשביל לעשות עבודת אמנות   אין לי שיקולים טובים של אקווריום ומים   אבל כמה ממשיכים לחיות מתחת למים בכל מיני גדלים וסוגים

אני בחדר עם שני אנשים ומנסה לשמוע קול אחד   ביחד עם שני אנשים אני שלושה אנשים

שיחה, ארקיוש ויוסט, רוטרדם, 2001.

תכנים דומים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פנים אל פנים – אמהות, אלימות ועיר מקלט

[שיח גלריה בתערוכה "פנים אל פנים" של צביקה לחמן]
שישי | 16.2.24 | 11:00, המשכן לאמנות עין חרוד. 
בשיח הגלריה נדבר על רוך וקושי, "אגדה והלכה" ומתח בין חידת היצירה הפותחת לבין החוק החורץ דין למוות וחיים, כפי שמשתקפים מיצירותיו של לחמן.
המפגש יהיה בעל אופי נסיוני, בהשראת התלמוד, פתוח לשיחה בעל פה ביני ובין (הפסלים) והקהל. 
את שיח הגלריה תפתח ד"ר גבי מן שתדבר על הרלוונטיות של מצבים שנעים בין ידיעה ללא-ידיעה ושמחלצים זיכרונות של אסונות קודמים מתוך תהומות השכחה.

"בין חיים לחיים"

[שיחה בעקבות ספרה של אסתר אורנר]

שני | 18.3.24 | 19:00 | Palais des Thés דיזנגוף 131 תל אביב בהשתתפות ריטה קוגן ועדי שורק. לפגוש את אסתר זו תמיד הזדמנות לחכמה ולחום, להיות עדה ליכולתה הנדירה לדבר בפיקחון ובהומור על כאבים גדולים מנשוא, לשזור בספרות את פרטי הפרטים של היומיום, ואני מצפה לשיחה הזו במיוחד.

ונציה

"איש אינו יודע כיצד החלה הקטטה המחרידה שקטלה את העיר וגרמה לה לשקוע לפני כחודש. כיצד נפלו מאות אנשים אל תוך התעלות, מתכתשים על הסירות, רומסים גונדוליירים חסונים, דוחסים עקבים, קצה מטרייה, תולשים שיער, בוטשים זה בפני זה, דוחקים ובועטים ומתיזים, נצמדים, מתנשמים. אך אמש עלה מן התהום פנקס רשימות השופך אור חדש על האירועים"
[הסיפור ראה אור בהוצאת תרסט, סדרת הקונטרסים. מוזמנות ומוזמנים לקרוא]

פגיעה מגדרית במלחמה, סופרות וחוקרות קוראות יחד - הזמנה

[הזמנה לאירוע היום – בזום או פיזית – יום ד' 22.11.23 16:00] סופרות וחוקרות, בעקבות פגיעה מגדרית במלחמה.
בין המשתתפות אילנה ברנשטיין, ענבל אשל כהנסקי, זמירה פורן, עדנה שמש. אני אקרא בו את הסיפור "אם ובת ומלחמה" שנכתב לפני כמה שנים ולצערי הפך עכשווי.

אנשים ומלאכים, לקראת כנס "מלאכים בשמי תל אביב - צילום וההוויה הנסתרת"

הנה, האיש עם שתי-עגלות-הקניות-העמוסות-בשקיות-ריקות, עדיין כאן. וזו שתלתה כביסה בשדרות רוטשילד עברה עוד לילה בלא פגע. וזה שצועק ומבקש שקל מיושבי בתי הקפה בכיכר הבימה שב למעגלי צעקותיו.

לא רק בגלל ההקלה שהם ניצלו שוב, אני חשה את תחושת הנס. אלא שהימצאותם מגנה על העיר מפני אלימותה, מגנה על העיר מפני רצונה להיטהר טיהור מסוכן, מגנה על העיר מפני התייפייפות משכיחה, מבעיתה, השוכחת את האנושי בחולשותיו ודוחקת אותו הרחק ממנה.

בכנס המתקרב, חשבתי ללכת מחסרי הבית אל האנשים-מלאכים של מיכל רובנר, אותן פיגורות נטולות פנים "טרשיות" כלשונה של רובנר, שבכל זאת מותירות בנו רושם מיוחד ונוגעות ללב. הן מעלות תהיות ביחס לשייכות ולאנונימיות, להמוניות ולקירבה. אחשוב על צילום ועל כתב, מה מתירה לי ההתבוננות של הכותבת, הלא מצלמת? מה אוסרת על עצמה רובנר המצלמת? ולהפך, למה היא נעתרת?