פה ושם  עדי שורק

4 קטעים מתוך אלף-בית חיפה

[מתוך "תיירות פנים"]

----------
דֶניָה ב'
----------

אביה של חברתי, ארכיטקט, בנה את בית חלומותיו בשכונת דניה
ב'. היתה זו הגשמה מאוחרת שבמהלכה גדלו פתאום ילדיו, והוא
נותר בבית מידות משפחתי עטוף אורנים עם אשתו, עם בת
זקונים ועם קשיים כלכליים.

----------
הדר
----------

כילדה נאלצתי לרדת לפעמים לבדי אל מרכזה השוקק של שכונת
הדר ושם לקחת אוויר ולחצות את הדממה המצחינה של המנהרה
להולכי רגל, דממה שהופרה מכוס מלאת מטבעות של קבצן עיוור,
אשר טולטלה בעוצמות משתנות בהתאם לקרבתי. הוא היה לחלק מהמנהרה,
אפור מאוּבָּן, ולעתים פחדתי שיפקח עין אחת כדי לבדוק

------------
וילון בחלוני

------------

באחד הימים, לאחר מעבר דירה נוסף של משפחתי, הזדקקתי לווילון
שיפריד בין החוץ לבין חדרי שנראה מן הרחוב. לשם כך
הלכו עימי הורי לחנות וילונות ותיקה בהדר, בעלת מבחר דל.
לבסוף בחרתי בווילון היחיד שהוצע לילדים (או למטבח) שהיה בגוון
חום בהיר, מעוטר בפרחים קטנטנים ובסלסולים מדכדכים. בתור נחמה למורת
רוחי, ובהשראת האסופית, גייסתי את כל כוחות הדמיון לעודדני.

--------------------------------------------
זכרון מרצפת ליד גן מניה שוֹחט-וילבּוּשֵביץ
--------------------------------------------
עברו כמה שנים מאז נעקרתי לחיפה, בהיותי כבת עשר, בפתאומיות
שהצטרפה לשגרת הנדוֹד אשר טוו הורי. חשבתי שהצלחתי להימנע מלצבור
זכרונות באותן שנים, עד שנתקלתי במרצפת בטון בעלת קו שבר
דקיק בפינתה. בזמן שדרכתי עליה הוצפתי בדמותה של דריכה קדומה,
אשר הפכה את המרצפת לרכה ככרית מלאה מחטי אורן וקליפות
מתפצפצות של צנוברים. אז הבנתי שאני מתחילה להרגיש שייכת גם
לכאן, מסתכנת בעקירה נוספת.

תכנים דומים

7 תגובות

  1. כחיפאית, התרגשתי מאוד מאוד (-:

    ואני לא יודעת אם את עדיין חיפאית או לאולכ לא יודעת אם את יודעת או לא, המנהרה המצחינה והמפחידה הזאת בהדר, שגם אני הרגשתי כלפיה בדיוק אותו דבר, כבר לא מצחינה ולא מפחידה ואני כבר לגמרי מעיזה לחצות אותה לבד (ביום), למרות שנלווית לזה איזו תחושת פליאה.

    1. תודה! אני לא חיפאית יותר, חיפה נשארה בשבילי כמצבור זכרונות, כמעט ואין לי את מי לבקר בה. אני מאוד מתגעגעת. בפעם הבאה שאגיע באמת אלך למנהרה, אני מדמיינת את תחושת הפליאה שאת מתארת... מעניין שמשהו מהפליאה בכל זאת נשאר, אפילו מעצם הביטחון שם... מעניין למה דווקא המנהרה הקצרה הזו אוצרת פליאה. אולי מדובר בהדהוד מהילדות שכלוא שם או בנו...

  2. מאז שיצא הספר שלך אני יודעת שאני רוצה לקרוא אותו, שהוא מחכה לי שם. המעט שקראתי ממנו ועל אודותיו כבש אותי.
    הפרק "וילון בחלוני" הזכיר לי את מה שאהבתי אז. השבוע אחפש אותו.

    1. תודה לך רוני, אני מקווה שהזמן יימצא עבורו ושתחשבי שזאת הייתה השקעה טובה...

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

מרחב כתיבה, קיץ-סתיו 2022

סדנה לפיתוח טקסטים בהתהוות: מסה, ממואר ופרוזה // ימי ד' פעם בשבועיים בזוּם, 19:30-17:30, החל מ-22.6.22 //
עבור כתיבה אנו זקוקים למרחב, שבו ניתן להיפרד מתביעות היומיום וליצור רצף אחר, שבו נקשרת מילה במילה, ונוצר המטווה המיוחד של הטקסט. "מרחב כתיבה" היא מסגרת שנועדה לשם כך – לעודד רצף כתיבה ולעורר מחשבה, להבטיח מקום שקט וקשוב המעניק התייחסות רצינית לטקסט שתבקשו לכתוב, ולמהלכיו.

Shelter Shelter

A poetic exploration of the Tel Aviv University's shelter signs and the Talmudic Cities of Refuge

[Published in The Tel Aviv Review of Books, Winter 2021; Translated by Alex Stein]

אם ובת (ומלחמה)

עגלה נוסעת עמוסה בילדים. האם גם בתי עליה? אנשים רבים מצויים סביב. הצפיפות אילצה אותי לזוז וכשחזרתי כבר לא הייתה... המשכתי ללכת וללכת, לבדי כל כך, איש אינו יכול להצטרף, אין אפילו אפשרות להעלות זאת על הדעת שכן כולם שורדים ונשארו שם בצפיפות, ולקרוא במין ייאוש במתחמים הנטושים, ולהרחיק למקומות שאין סיבה שבתי תהיה דווקא בהם, רק להמשיך לצעוד ולחפש
["המוסך", בעריכת צוות כתב העת]