פה ושם  עדי שורק

תחנה מרכזית

[סיפור]

 

בסוף נעוריי התקרבתי לתחנה המרכזית הדחוקה בשוליים המישוריים והתעשייתיים של

העיר, והיא הפכה עבורי לחלק מחיפה ולסמן של בית. היה

זה בעקבות עזיבתם של הוריי  תוך קיפול רגיל ונחוש של

תפאורת ביתינו שעברה שוב למחוזות חדשים. כך איבדה בעיניי חיפה

באחת את יציבותה שנרכשה בעמל של שנים, אנשים טרודים בתור

לקניית כרטיסים, מעבר צר ומלא חנויות בין קווי האוטובוס העירוניים

לבינעירוניים, זוהמת תנועה תמידית. המעבר של הוריי היה חד והמשכי

כך שכרגיל אצלנו אי-אפשר היה להתאבל במסודר אלא בהפתעה, כמו

בפעם שהגעתי במקרה לרחוב שמעל ילדותי. אז, בלילה גשום שהעלה

את ריחות העצים המוכרים בחדות בלתי אפשרית החלו עיני דומעות

פתאום. שלל זיכרונות זנוחים החלו זולגים מן העצים אל עיניי

ומשם מטה, מתנפצים על שבילי האספלט ומתנקזים אל אדמת הפארק

הדשאי, בורקסים ופלאפל ופרחים ושוקולד ומהירות של הליכה, תיקים

עצומים על הגב וסלים תפורים ביד וארנקים עדינים על כתף,

קו 24 לאחוזה, 28 לנווה-שאנן, רכבת לקריות, תמונת הברוש הצמוד

לחלון הענק שבחדרי, מראה הירח הנצפה ממיטתי. מהירות נסיעה ותנועה

שאין לה שהות בדרך לרכב שיוצא ממש עכשיו מונעת מבטים

מיותרים למחוזות שהתרחקו, כך שהעצב הזה אינו מפריע בשגרת היום-יום,

שירותים שהכניסה אליהם עולה שקל אחד, מנהרה אל הרכבת, קו

940 לירושלים, קו 900 לתל-אביב, תיקים עצומים על הגב וסלים

תפורים ביד וארנקים עדינים ובלתי אופנתיים על הכתף ועוד מבט

אחד צדדי, תחתי, משני, אל ההר שהיה ביתי.

זהו אחד הערכים של "אלף-בית חיפה", בתוך ספרי השני "תיירות פנים".
ככל חלקי מחזורי האלף-בית שפורסמו ב"תיירות פנים" - גם כאן, הטקסט נענה לחוקים הבאים: 10 מילים בשורה, כאשר בכל "ערך לקסיקאלי" מספר השורות נקבע לפי מיקום האות (בערך שמתחיל באות אלף, שורה אחת, בבית שתיים, בגימל שלוש וכך הלאה. באות ת' 22 שורות). בשורה האחרונה בכל ערך יכולות להיות פחות מעשר מילים.
הטקסטים נכתבו בהשראת אוליפו ומסורת האילוצים.

עוד:

4 קטעים מתוך "אלף-בית חיפה" >>

קולנוע >>

תכנים דומים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פנים אל פנים – אמהות, אלימות ועיר מקלט

[שיח גלריה בתערוכה "פנים אל פנים" של צביקה לחמן]
שישי | 16.2.24 | 11:00, המשכן לאמנות עין חרוד. 
בשיח הגלריה נדבר על רוך וקושי, "אגדה והלכה" ומתח בין חידת היצירה הפותחת לבין החוק החורץ דין למוות וחיים, כפי שמשתקפים מיצירותיו של לחמן.
המפגש יהיה בעל אופי נסיוני, בהשראת התלמוד, פתוח לשיחה בעל פה ביני ובין (הפסלים) והקהל. 
את שיח הגלריה תפתח ד"ר גבי מן שתדבר על הרלוונטיות של מצבים שנעים בין ידיעה ללא-ידיעה ושמחלצים זיכרונות של אסונות קודמים מתוך תהומות השכחה.

"בין חיים לחיים"

[שיחה בעקבות ספרה של אסתר אורנר]

שני | 18.3.24 | 19:00 | Palais des Thés דיזנגוף 131 תל אביב בהשתתפות ריטה קוגן ועדי שורק. לפגוש את אסתר זו תמיד הזדמנות לחכמה ולחום, להיות עדה ליכולתה הנדירה לדבר בפיקחון ובהומור על כאבים גדולים מנשוא, לשזור בספרות את פרטי הפרטים של היומיום, ואני מצפה לשיחה הזו במיוחד.

ונציה

"איש אינו יודע כיצד החלה הקטטה המחרידה שקטלה את העיר וגרמה לה לשקוע לפני כחודש. כיצד נפלו מאות אנשים אל תוך התעלות, מתכתשים על הסירות, רומסים גונדוליירים חסונים, דוחסים עקבים, קצה מטרייה, תולשים שיער, בוטשים זה בפני זה, דוחקים ובועטים ומתיזים, נצמדים, מתנשמים. אך אמש עלה מן התהום פנקס רשימות השופך אור חדש על האירועים"
[הסיפור ראה אור בהוצאת תרסט, סדרת הקונטרסים. מוזמנות ומוזמנים לקרוא]

פגיעה מגדרית במלחמה, סופרות וחוקרות קוראות יחד - הזמנה

[הזמנה לאירוע היום – בזום או פיזית – יום ד' 22.11.23 16:00] סופרות וחוקרות, בעקבות פגיעה מגדרית במלחמה.
בין המשתתפות אילנה ברנשטיין, ענבל אשל כהנסקי, זמירה פורן, עדנה שמש. אני אקרא בו את הסיפור "אם ובת ומלחמה" שנכתב לפני כמה שנים ולצערי הפך עכשווי.

אנשים ומלאכים, לקראת כנס "מלאכים בשמי תל אביב - צילום וההוויה הנסתרת"

הנה, האיש עם שתי-עגלות-הקניות-העמוסות-בשקיות-ריקות, עדיין כאן. וזו שתלתה כביסה בשדרות רוטשילד עברה עוד לילה בלא פגע. וזה שצועק ומבקש שקל מיושבי בתי הקפה בכיכר הבימה שב למעגלי צעקותיו.

לא רק בגלל ההקלה שהם ניצלו שוב, אני חשה את תחושת הנס. אלא שהימצאותם מגנה על העיר מפני אלימותה, מגנה על העיר מפני רצונה להיטהר טיהור מסוכן, מגנה על העיר מפני התייפייפות משכיחה, מבעיתה, השוכחת את האנושי בחולשותיו ודוחקת אותו הרחק ממנה.

בכנס המתקרב, חשבתי ללכת מחסרי הבית אל האנשים-מלאכים של מיכל רובנר, אותן פיגורות נטולות פנים "טרשיות" כלשונה של רובנר, שבכל זאת מותירות בנו רושם מיוחד ונוגעות ללב. הן מעלות תהיות ביחס לשייכות ולאנונימיות, להמוניות ולקירבה. אחשוב על צילום ועל כתב, מה מתירה לי ההתבוננות של הכותבת, הלא מצלמת? מה אוסרת על עצמה רובנר המצלמת? ולהפך, למה היא נעתרת?