[וידאו – סיפור קצר]
שרית וינו אלעד הנפלאה, קוראת את הסיפור "קשור בסרט" בהופעה "קצר וקולח – אמנים קוראים סיפורים קצרים בפני קהל" במרכז עינב. 
כאן אפשר להקשיב-לצפות: "קשור בסרט" >>
פורסם באסופה: אצלכם זה בוכה? סיפורי אמהות בעריכת ריקי כהן, הוצאת בוקסילה, 2013.
קטע מתוך "קשור בסרט":
"באחד ממרכזי הגינה, על הדשא שבין שתי רחבות משחקי הילדים, מסתובבת ילדה, מרקדת. היא רצה אחר יונים וחיוכה פתוח ומתוק כפי שרק חיוכה של ילדה חכמה, מלאת תשוקת-חיים ויפהפייה – יכול להיות. עיניה הכהות מאירות מבזיקות. ידיה מושטות קדימה, עורן הבהיר רך כל כך. הן מושטות כקערה קטנה, מבקשות מהיונים להצטרף ובאותה עת האצבעות קמוצות, מגינות-מתכוננות להתקרבות בלתי צפויה, כל כך חכמה הילדה. בידה מעט לחם שלקחה מן הדשא או מאמה, שהיא מפזרת ואוספת, מחוללת ומצטרפת אל מעגל ריצה ילדה ציפורים. שמלתה מסתובבת, כתפיה גלויות, תמוֹת, אפשר להריח את תמותן, אפשר להרגישה בגומות הקטנות שמפציעות מתוך תנועתה הרכה, החזקה, המשחקת. הילדה גורמת להן לנוס מפניה ולחזור אליה. היא בודקת את יכולותיה והן, שמקיימות את חייהן בין שמיים וארץ של פארק בלב העיר, חוזרות שוב ושוב למרגלותיה, כמשחקות עימה. מעולם לא ראיתי יונים משתובבות. הפעם הזו כן, היונים השתובבו עימה. שמלתה סגולה ופשוטה, בתחתיתה טלאי-פרחים סגולים, בשערה סרט ורוד. אינני יודעת מנין למדה זאת, אבל היא כבר מודעת לכך שיש ורוד פוקסיה, כמו זה שבשערה.
הסרט גדול וקצת מתנפנף וקצת נפול ושערה פרוע. שמחתה כלל אינה מודעת לאפלה הפושטת בלבה של זו על הספסל, המביטה בה. זו, ידיה מחזיקות את סנטרה, הצליחה להגיע עד כאן במאמץ ועתה יכולה קצת לנוח. רגל על רגל ולהביט, לרגע לנסות להקשיב לנוזל שהולך ופושה בחזה, מתפשט ומתכווץ כפעימות מורחבות. להמשיך ולומר לעצמה מילים חסרות נחמה. היא מפחדת שהמשחק נגמר. לאחרונה גילתה שלא הצליחה לקסום את הקסם הזה שקיוותה לו, שהתרכובת המשפחתית לא תייצר כל כאב, שילדיה יוותרו טהורים, טהורים, נקיים. כבר אין מה להסתיר את התשוקה המופרכת, כאב הפעימות ההולכות ופושטות כבר לא יכול להחביא ציפיות משונות. שיהיו מושלמים ללא כל לכלוך, ללא סימן. אולי צריך להפסיק הכול. ללכת לישון. לנוח, קצת לנוח. להקשיב לפעימות האלו ולהפסיק להילחם בהן, אולי להישאר במיטה, אולי זה יקרה גם לה והם יביטו בה בעיניים גדולות מדי, יודעות מדי וינסו לשמח אותה בתשורות. בפתקי ברכה, מתנות קטנות, כדורי שוקולד שיכינו עם המטפלת. אולי אחד מהם יצוד את חסרונה בהתרשלות, בהצקות אין סופיות, בתשוקות שאי אפשר למלא, בגנבות קטנות ואפילו בגנבות גדולות, אולי גם לה זה יקרה.
הילדה ממשיכה לקרוא ליונים ולהניסן. צחוקה מתפרץ מכל תנועה של התקרבות. האם אפשר לצייר זה ליד זה שני תדרים כה שונים? זה על הספסל וזה הרוקד, זו בבגדיה החומים וזו בסרט המצויר שעל ראשה? האם הם יכולים להיות כה סמוכים?"
