קולנוע בסינמטק חיפה [סיפור קצרצר]

>> פורסם בספר תיירות פנים, 2006 >>

המרחב שנפתח בין מסך הקולנוע לבין האולם הקטן ודחוס האוויר
של הסינמטק הופר תכופות על-ידי "תקלה טכנית שתתוקן בהקדם". הפסקות
אלה יצרו – כנראה כמו בכל קולנוע שכונתי – הווי הנדמה כה
פרטי עד שהוא מעלה דמעות בעיני כול. כאן היו אלו
צעדיו המהירים והמכונסים בהלוך-ושוב של אברג'יל הכחוש (בכיסי חליפתו השחורה,
המהוהה, היו קוביות חשיש חומות לשימוש ולמכירה), אשר חצו את
במת העץ החורקת למרגלות המסך. הם גררו מייד צעקות השתתפות
מצד הקהל שכמו דיבּב את דמותו הדקה, כאילו יצאה מסרט
אילם שהוצג בתחילת המאה שעברה. כך, כפנטומימאי שלא ניצֵל את
כישרונו אלא על רקע השקופית האפורה רצוצה המודיעה על תקלה
(שצבעה את פניו בלבן והדגישה את רזונם בצללית שחורה), היה
נעמד מול האור ומנפנף בידיו, מתריס כנגד מסריט אלמוני שהתבצר
בכוך ההקרנה כמו בטירה מאובקת, דלת אמצעים. תווי פיו הקפוץ
היו כה ברורים באותו זמן, כה חדים, עד שנדמה כי
מייד יקפצו שפתיו ממושבן ויפצחו בנאום מינימליסטי מתארך ללא גוף.
אך כשהסרט חזר והוקרן מחדש נרתע "איש התקלות" בפתאומיות, וזה
שעל גופו הוקרנו אינספור סצינות מסרטים ידועי שם, נאלץ לפנות
את הבמה בבעתה נחרדת לאחר שהצופים, חסידי הרגע שעבר, גידפו
אותו לרדת. [182]

רשימה זו היא חלק מהשרשרת "הלינק שלא נגמר" – משחק שבו מועבר קישור מאדם אחד לשני ויוצר מעין טיול בין אתרים אישיים שונים. מסר אותו אלי נאור ואני מעבירה הלאה למיטל שרון ולאתר המשועשע והחד המשותף לה ולאיתמר שאלתיאל  הסיפור האמיתי המזעזע של"מגזין תרבות רב משתתפים, שעוסק בספרות, מיאוס, מבנים ויחסי כוחות".

הדרך של הקישור הנודד עד כה:

סיני גז –> עידו קינן –> אטימולוגיה עממית –> מעיין דר –> המזבלה –> יוני
ציגלר
–> יאיר יונה –> שמוליק כץ –> נדב לזר –> אורי איילון –> ד”ר אייל גרוס –> אייל ניב –> נתי יפת –> דותן –> נדב פרץ –> שחר –> דובי –> גדי אלכסנדרוביץ’ –> נמרוד אבישר –> אלעד –> תום –> נאור –> עדי שורק –> מיטל שרון

 

תכנים דומים

פירוק השפה (בעקבות ז'ורז' פרק) כמנגנון של אבל והתנגדות

שמרו את התאריך: 3.9.2026 בלילה, תל אביב

משתתפים בשיחה: עדי שורק, אלכס בן-ארי ועינת קפקא

נדבר על יצירה לשונית המפרקת יצירות קודמות ומערכי דיבור וטקסט קיימים כצורה של עבודת אבל, קינה, פתיחת שאלה, והתנגדות פעילה לצורות שלטון דיקטטוריות. הדוברים עוסקים בשאלות אלו בתחומי עיסוקם – כיוצרים, עורכים, במאים וחוקרים.

הכתב והמכתב – חליפת מכתבים כז'אנר גבולי, בין הד ושתיקה

חליפת המכתבים שייכת לסוגות דמדומים שקשה לעמוד על טיבן, כגון הפתק, היומן, פנקס הרשימות. מצוי בה היסוס בין יום ולילה – בין הראוי להיוותר חבוי כשיחה פרטית לאשר עליו להתגלות; נמצא בה מזיגה בין היומיומי והנשגב; ויש בה עדות לתהליכי הפנמה שכמו קפאו – הכתב מקבע מחשבה על הדף – ובה בעת, כמכתב שלוח, עודם גמישים לעיבוד וממתינים לשיחה. במידה רבה הכתוב הוא הרהור פתוח המסרב לקיבוע, מוכתם בטיוטה, בהרף, כמעשה שאינו מעשה. [קטע מתוך "מסת הכתב, מחשבות על שפה וספרות", לקראת פרסום, רסלינג 2026]

הזמנה לכתיבה

~ התפנו מקומות ספורים להנחיית כתיבה אישית ~
אם אתם מכירים מישהו שמעוניין לקדם תהליך כתיבה, מוזמנים לשתף את המידע.

ואם לכם יש עניין בהנחיית כתיבה אישית שמאפשרת רצף וחשיבה משותפת, מוזמנים ליצור עמי קשר.

ש"י עגנון כותב (אחרת) ציונות

[פרק בפודקאסט "ציונות באי נחת" של ד"ר גלעד שרביט] שיחה שקיימתי עם גלעד שרביט על היצירה המאוחרת של עגנון, על היחס המורכב שלו לציונות בפרט ולשאלות של כוח, ריבונות וצבאיות במיוחד. בין השאר שוחחנו על החשיבות של ידע הגלות היהודי לשם כינונה של מדינה, כדי שזו לא תקרוס למעגלים של אלימות; על יכולת לשאול שאלות בזמנים קשים של אבדן ומלחמה; על הדרך של עגנון לבנות לנו ערי מקלט ספרותיות, ביניהן ברלין, ירושלים, יפו, בוצ'אץ' וגומלידתא הבדויה. [מרצפת 216 בפרוייקט "עיר מקלט, 963 מרצפות"]

קוראת מציאות בסיפור "עד עולם" מאת עגנון

[הרצאה מצולמת, משכנות שאננים, מרץ 2025]

כמה שנים לאחר מלחמת העולם השניה כותב עגנון את "עד עולם" החידתי – בעודו גודש את הסיפור באותיות ע' וג' שכמו נגזרו משם המחבר והמציאו שפת סתרים. שפה ששורשיה במסורות קינה יהודיות וענפיה ביצירות אוונגרד מודרניות.

בהרצאה אני עוקבת אחר סיפורה של העיר הקדומה גומלידתא - סיפור שיש בו אכזריות אנושית, מעגל נקם, עריצות שקמה ונופלת ולשון שאיבדה את תוקפה. סיפור שיש בו גם פתחים לשינוי השטמונים בפְּניה אל הלשון עצמה כאל מרחב מגן.

זהו אחד הסיפורים המאוחרים של עגנון, שצר עבורנו עדשה מיוחדת להתבונן מבעדה בישראל העכשווית.