פה ושם  עדי שורק

ממערב לירדן [ספר ב-ושתי]

ממערב לירדן, רומן מבריק מאת לילא חלבי – סופרת ערבייה אמריקאית – פורש סיפור משפחתי מפוצל דרך קולותיהן של ארבע נערות. הנערות, בנות-דודות שמוצאן מנווארה, כפר פלסטיני הררי שקט ומסורתי, רוקמות את סיפוריהן ואת סיפורי המשפחה המורחבת. אלו סיפורים מקבילים שנפגשים מדי פעם, באופן לא הדוק, ממש כשם שהמשפחה אשר התפזרה – חלקה לירדן וחלקה לארצות הברית – צריכה להמציא לעצמה את דרכי המפגש והשימור בחיי הגירה מערביים.

יחד עם האלה, מוואל, סוראיה וח'דיג'ה אנו מבקרים בנווארה, בעמאן, באריזונה ובקליפורניה, מלווים אותן במאבקיהן השונים – לנוכח דרישות המסורת והכמיהה למימוש עצמי, בתוך כאוס החופש האמריקאי או לחלופין בתוך החטטנות הכפרית-משפחתית. אנו שמחים עמן בשמחות של אהבה ויופי, ונעצבים מול החלטות הרות גורל, מיתות ופרדות.
מוואל, היציבה מכולן, מעוגנת בביטחון חיי המסורת הפלסטיניים בגדה המערבית. האלה נקרעת בין שני עולמות – התאהבות בלתי צפויה בגבר ירדני מול לימודים בארצות הברית. ח'דיג'ה מבוהלת מן המתירנות של חבריה האמריקאים ונתונה-נאבקת במרותו התוקפנית, ברוח ובגוף, של אביה. סוראיה המורדת, המפתה, הקשוחה לכאורה, מתקשה לנווט בסבך חיי הנעורים בקליפורניה ונקלעת לאהבה חסרת תקווה.
כך, בכמעין ארבעה חוטי רקמה היוצרים דוגמאות של שמלות מסורתיות, שוזרות ארבע הנערות מרקם משפחתי, חברתי ולאומי רב-רובדי, המאפשר מבט מרגש ועשיר על החברה הפלסטינית בת ימינו משני צדי הירדן ובארצות הברית.

תרגומה הקולח והמעודן של דפנה רוזנבלט, מן המקור באנגלית, מעביר הן את הפשטות והן את המורכבות של ממערב לירדן. אט אט מתגלה הרומן כווריאציה על סגנון השרשור הסיפורי של "אלף לילה ולילה", שכן מלבד ארבעת הסיפורים הראשיים מכיל הרומן עוד עשרות סיפורים ¬– של שכנים ובני משפחה, אגדות מופלאות וסיפורי ילדות, כאב הנפרק מול אוזן קשבת ותיאורי דמויות – וכולם משתרגים אל מעשה סיפורי מרהיב.

לילא חלבי היא בת לאם אמריקאית ולאב ירדני ודוברת ארבע שפות. היא זכתה במלגת פולברייט ללימודי פולקלור בירדן ובעלת תואר בספרות ערבית. היא חיה עם משפחתה באריזונה, ארצות הברית.

עמוד הספר בסדרת ושתי, הוצאת רסלינג

תכנים דומים

פנים אל פנים – אמהות, אלימות ועיר מקלט

[שיח גלריה בתערוכה "פנים אל פנים" של צביקה לחמן]
שישי | 16.2.24 | 11:00, המשכן לאמנות עין חרוד. 
בשיח הגלריה נדבר על רוך וקושי, "אגדה והלכה" ומתח בין חידת היצירה הפותחת לבין החוק החורץ דין למוות וחיים, כפי שמשתקפים מיצירותיו של לחמן.
המפגש יהיה בעל אופי נסיוני, בהשראת התלמוד, פתוח לשיחה בעל פה ביני ובין (הפסלים) והקהל. 
את שיח הגלריה תפתח ד"ר גבי מן שתדבר על הרלוונטיות של מצבים שנעים בין ידיעה ללא-ידיעה ושמחלצים זיכרונות של אסונות קודמים מתוך תהומות השכחה.

"בין חיים לחיים"

[שיחה בעקבות ספרה של אסתר אורנר]

שני | 18.3.24 | 19:00 | Palais des Thés דיזנגוף 131 תל אביב בהשתתפות ריטה קוגן ועדי שורק. לפגוש את אסתר זו תמיד הזדמנות לחכמה ולחום, להיות עדה ליכולתה הנדירה לדבר בפיקחון ובהומור על כאבים גדולים מנשוא, לשזור בספרות את פרטי הפרטים של היומיום, ואני מצפה לשיחה הזו במיוחד.

ונציה

"איש אינו יודע כיצד החלה הקטטה המחרידה שקטלה את העיר וגרמה לה לשקוע לפני כחודש. כיצד נפלו מאות אנשים אל תוך התעלות, מתכתשים על הסירות, רומסים גונדוליירים חסונים, דוחסים עקבים, קצה מטרייה, תולשים שיער, בוטשים זה בפני זה, דוחקים ובועטים ומתיזים, נצמדים, מתנשמים. אך אמש עלה מן התהום פנקס רשימות השופך אור חדש על האירועים"
[הסיפור ראה אור בהוצאת תרסט, סדרת הקונטרסים. מוזמנות ומוזמנים לקרוא]

פגיעה מגדרית במלחמה, סופרות וחוקרות קוראות יחד - הזמנה

[הזמנה לאירוע היום – בזום או פיזית – יום ד' 22.11.23 16:00] סופרות וחוקרות, בעקבות פגיעה מגדרית במלחמה.
בין המשתתפות אילנה ברנשטיין, ענבל אשל כהנסקי, זמירה פורן, עדנה שמש. אני אקרא בו את הסיפור "אם ובת ומלחמה" שנכתב לפני כמה שנים ולצערי הפך עכשווי.

אנשים ומלאכים, לקראת כנס "מלאכים בשמי תל אביב - צילום וההוויה הנסתרת"

הנה, האיש עם שתי-עגלות-הקניות-העמוסות-בשקיות-ריקות, עדיין כאן. וזו שתלתה כביסה בשדרות רוטשילד עברה עוד לילה בלא פגע. וזה שצועק ומבקש שקל מיושבי בתי הקפה בכיכר הבימה שב למעגלי צעקותיו.

לא רק בגלל ההקלה שהם ניצלו שוב, אני חשה את תחושת הנס. אלא שהימצאותם מגנה על העיר מפני אלימותה, מגנה על העיר מפני רצונה להיטהר טיהור מסוכן, מגנה על העיר מפני התייפייפות משכיחה, מבעיתה, השוכחת את האנושי בחולשותיו ודוחקת אותו הרחק ממנה.

בכנס המתקרב, חשבתי ללכת מחסרי הבית אל האנשים-מלאכים של מיכל רובנר, אותן פיגורות נטולות פנים "טרשיות" כלשונה של רובנר, שבכל זאת מותירות בנו רושם מיוחד ונוגעות ללב. הן מעלות תהיות ביחס לשייכות ולאנונימיות, להמוניות ולקירבה. אחשוב על צילום ועל כתב, מה מתירה לי ההתבוננות של הכותבת, הלא מצלמת? מה אוסרת על עצמה רובנר המצלמת? ולהפך, למה היא נעתרת?