פה ושם  עדי שורק

בת עשר > בריז'יט ז'ירו

"זה קורה בבוקר אחרי הארוחה, אחרי שאבא שלי רחץ את הקערות ואפסן את הלחם ואת הדבש, אחרי שניגבתי את השולחן. אמא שלי אומרת שהיא מסתלקת. אמא שלי עוזבת אותנו והולכת ברגל. היא לוקחת מזוודה קטנה ואת אחי ביד. היא לא מחבקת אותי, היא לא אומרת לי שום דבר מיוחד. היא צועדת בשביל המרכזי של המחנה, אני מבינה שאני לא אמורה ללכת אחריה. רק אחי הקטן מסתובב, לא מבין מה קורה. אני נשארת עומדת לפני הדלת של הקרוואן בלי להעיז להיכנס".
....................................................................................
בת עשר > בריז'יט ז'ירו
"זו רק אהבה"
מצרפתית: יהודית גונגריק אשד
סדרת ושתי הוצאת רסלינג
...................................................................................

זה קורה בקוֹט ד'אז'וּר. זהו חודש יולי. יש את הגלים שנשברים על הצוקים בתחתית הדרך. יש את אמא שלי שקוראת כל עשרה מטרים, שמבקשת מאבא שלי לשים לב לאחי הקטן. אנחנו מתקדמים בזרועות עמוסות, הצידנית, השמשייה, המזרן המתנפח. אנחנו משפחה בטור אינדיאני, האחד אחרי השני, מתוחים למדי. יש את האמירות של אמא שלי, העצבים שלה, השקט של אבא שלי, וזִמרת הצרצרים, כבדה וחודרת. זה קורה בשנה שבה אני בת עשר, כשאני שוחה טוב מאוד בלי מצוף וחונכת בגד-ים בשני חלקים. ההורים שלי נשארים מתחת לשמשייה, אבא שלי יושב, עיניים נעוצות בקו האופק, מעשן סיגריות, ואמא שלי שרועה, לפעמים על הגב לפעמים על הבטן.
אחי ואני יוצאים מהמים ומתעטפים במגבות גדולות ורכות כשמגיעה שעת הפיקניק. אנחנו חולקים את הצ'יפס והעגבניות שלנו ואני מבחינה שאמא שלי אינה מסירה את משקפי השמש. אחר כך אבא שלי צועד עד המזח, נעלם לזמן רב. אמא שלי מבקשת ממני למרוח לה קרם הגנה על הגב ונרדמת בשמש, שוכחת שאחי הקטן לא יודע לשחות. למרבה המזל אני שם, אפשר לסמוך עליי. בחזרה, במחנה הקמפינג, אמא שלי פורשת את המגבות ובגדי הים על חבל שנמתח בין הקרוואן לבין האקליפטוס. אבא שלי מציע משחק פינג פונג. אני משחקת טוב יותר ויותר, אני לומדת את המכה האחורית, אני מפציצה.

זה קורה בבוקר אחרי הארוחה, אחרי שאבא שלי רחץ את הקערות ואפסן את הלחם ואת הדבש, אחרי שניגבתי את השולחן. אמא שלי אומרת שהיא מסתלקת. אמא שלי עוזבת אותנו והולכת ברגל. היא לוקחת מזוודה קטנה ואת אחי ביד. היא לא מחבקת אותי, היא לא אומרת לי שום דבר מיוחד. היא צועדת בשביל המרכזי של המחנה, אני מבינה שאני לא אמורה ללכת אחריה. רק אחי הקטן מסתובב, לא מבין מה קורה. אני נשארת עומדת לפני הדלת של הקרוואן בלי להעיז להיכנס. אבא שלי בפנים. אני בחוץ והוא בפנים, ואמא שלי ואחי הקטן שמים פעמיהם לכיוון תחנת הרכבת. לא נותר לי אלא לקפל בקפדנות את המגבות היבשות ואת בגדי הים. אני מסדרת מהם מלבן מושלם, סידור מגוחך שאני מניחה על שולחן ארוחת הבוקר. אני נזכרת בזה בכל פעם כשאני מקפלת כביסה.

דבר לא זז בתוך הקרוואן. כרגיל, אני שומעת את אבא שלי מתגלח, אני שומעת רדיו. אני עדיין בכותונת לילה ועוד לא התרחצתי. אני מתיישבת על כיסא מתקפל בשעה שכל העולם, במחנה, מתרוצץ, יוצא ובא בין השירותים לבין האוהלים, עושה הכנות לקראת היום. אני, אני מתבוננת באצבעות הרגליים שלי ומבחינה שהאצבע המורה של כף הרגל השמאלית (אני שואלת את עצמי אם אומרים האצבע המורה לגבי כפות רגליים) קטנה יותר מזו של כף הרגל הימנית. אני שומעת צעדים מבפנים, הקרוואן נע. אבא שלי מופיע על הסף, ומפתיעות אותי שערותיו הארוכות מדי ופאותיו עד אמצע הלחיים. הוא מציע לי לעשות סיבוב קצר במכונית, בקושי נותן לי זמן להתכונן. אני מתיישבת במושב הקדמי בפעם הראשונה. אני מהססת. אני תוהה אם מקומי השתנה. אני מנסה משהו חדש. אני מאלתרת. אבא שלי מדליק סיגריה ומוריד את זגוגית החלון.

המכונית מתגלגלת בקצב הליכה בַּשביל המרכזי של המחנה, לפני שהיא חולפת על פני המחסום הקטן של הקבלה, והנה אנחנו על הדרך שלאורך הים, בדממה מוחלטת. אבא שלי מאיץ, ואני שואלת לאן אנחנו נוסעים, אני מתארת לעצמי שאנחנו נוסעים לכיוון תחנת הרכבת, כדי להשיג את אמא שלי. אבל לא, אין תחנת רכבת לאורך הצוק, ואנחנו נוסעים עם החלונות פתוחים לרווחה, במתיקות של הבוקר, מול השמש שכבר גבהה. אני לא מבקשת כלום, אני מבחינה בכך ששום דבר אינו כרגיל, לא הפעולות של אבא שלי, לא תנודות המנוע, לא האנשים שאני משגיחה בהם על החוף כמו מבעד מסך, ללא חיים וללא קול. אני כמו בתוך סרט אילם, והעולם מגיע אליי בשחור ולבן. אני לא מעזה לומר מילה מחשש שאפֵר את איזון הספינה שלנו. אני נצמדת אל המושב שלי ומחכה שיגיע ההמשך, הייתי רוצה שאֶשָכַח, שלא אהיה שם. אבא שלי ממשיך לנהוג עוד זמן רב, בפנים חתומות, מרוחק לגמרי. הוא עוצר את המכונית בכיכר קטנה של עיירה. הוא עוד לא הסתכל בי מאז שהתחלנו לנסוע, הוא לא פנה אליי. אני יודעת שהוא כול-כולו עסוק בדמותה של אמי, אני חושבת לעצמי שהוא בטח לא יודע כיצד להמשיך.

אנחנו מתיישבים בצִלה של מרפסת מסעדה. אנחנו מזמינים קפה בשביל אבא שלי, ובשבילי, מאחר שאני מהססת, הוא מציע גלידה עם קצפת, הוא מתעקש, הוא בטוח שאני אוהב את זה. אני לא מעזה לסרב, זה נראה כאילו זה גורם לו עונג. אנחנו ישובים פנים אל פנים, מוכרעים תחת המועקה החונקת. אני עושה את עצמי כאילו אני אוהבת את גביע הגלידה שלי אבל הכל נוזל לפני שיש לי זמן לגמור אותו, אני משחקת עם הכפית במיץ הוורוד והלבן, אני מצטערת. אבא שלי מזדקף בבת-אחת ומציע לי שנלך להסתפר. הוא אומר שהוא רוצה תספורת יפה. אנחנו חוצים את הכיכר ונכנסים לחנות קטנה שחום מחניק שורר בה. אבא שלי מתיישב והסַפר שואל אם גם אני רוצה להסתפר.

הייתי רוצה לשמור את השיער הארוך שלי, שיורד לי עד אמצע הגב. אבל הספר מתעקש ואבא שלי לוחש באזני: "זו תהיה ההפתעה שלנו". הוא גם מעביר את זרועו סביב כתפי. זה בגלל הזרוע שלו, אני חושבת, המונחת על העור שלי, שאני מסכימה לקצץ את השיער שלי. זה בגלל רגע השותפות הזה, השנייה הזו שהיא כה בלתי צפויה, שבה אבא שלי ממנה אותי להיות הילדה שבה הוא יכול לבטוח, זה בגלל כל אותו הזמן שצריך היה למלא, בגלל אכזריותו של יום החופש ההוא – אני מקבלת על עצמי אכזריות אחרת: קציצת רעמתי העבה והעלאתה קורבן. אנחנו יוצאים מהמספרה ומסתכלים זה על זו בחיוך. ביצענו שיגעון קטן. הוא גילח את הפיאות ואני דומה לבן. כן, אפשר היה לומר לאח שלי. אנחנו בלתי ניתנים לזיהוי, שינינו את עורנו. אנו מציינים את הרגע המפריד בין הלפני והאחרי, את הגבול הבלתי הפיך, את חוסר האפשרות של החזרה לאחור.

אנחנו מטפסים שוב לתוך המכונית ונוסעים מעלה, בכוון ההפוך. אני לא מעזה לשאול את אבי לְמה התכוון כשהוא לחש לי באוזן. באיזו הפתעה מדובר? האם רצה להפתיע את אמי? אני מתחילה לקוות שאמא שלי חזרה, אני משכנעת את עצמי שהיא תהיה שם עם שובנו, אני חושבת שאולי היא עשויה היתה להחמיץ את הרכבת, שאולי שינתה את דעתה. אבא שלי חושב ללא ספק על אותו דבר עצמו משום שהוא מאיץ, הוא נוסע קצת יותר מדי מהר. המתח מתיישב לו במכונית מבלי שנבטא מילה, בטוחים שאנחנו חושבים על אותו הדבר. אבא שלי משתנה ככל שהקילומטרים חולפים, הוא נראה לי יותר ויותר מתוח, הוא שוכח להדליק את אורות ההבהוב. הוא חוזר להיות האיש הבלתי נגיש שהיה כשיצאנו, המתעלם מנוכחותי.

מתחשק לי להקיא את הקצפת. לא אכלנו. כבר אמצע אחר הצהריים ואנחנו חוזרים למחנה, מקווים כמו שוטים, אנחנו חולפים על פני הקבלה, נוסעים בקצב הליכה במשעול המרכזי. אנחנו מנסים לזהות את הקרוואן מרחוק. אנחנו מתקדמים כמו בהילוך איטי, בדממה שדחיסותה חונקת אותנו. אנחנו מתקרבים ועוצרים את המכונית במקום השמור לנו, מבלי לכבות את המנוע. דבר לא זז מאז הבוקר. הדלת של הקרוואן עדיין סגורה. אנחנו נשארים ישובים בתוך המכונית במשך רגע אינסופי, בלתי מסוגלים לעשות את התנועה הקטנה ביותר. אבא שלי מניח למנוע לפעול עוד זמן רב. הוא מסתכל היישר נכחו, מבטו נעוץ בחבל הכביסה ובאטבים שעליו, הוא לא יודע עוד כיצד להמשיך.

דומה כאילו החיים שלנו נפסקים שם, מול דלתו הסגורה של הקרוואן. אי-אפשר יותר כלום. לא לדבר, לא לזוז, לא לבלוע את הרוק. אני מחפשת רעיונות כדי להיחלץ, הייתי יכולה לרוץ לכיוון השולחנות של הפינג-פונג, אבל אני דואגת לאבא שלי. אני לא יודעת אם אני מכבידה עליו, אני לא יודעת אם אני צריכה להישאר. הייתי רוצה שהוא יגיד לי, הייתי רוצה שהוא יחליט, כמו שהוא עשה תמיד. אבל הוא שוכח שהוא אבא שלי, שהוא המבוגר ואני הילדה, ויש לי הרגשה שהכל מתהפך, הכל מתערבב, הכל נהרס. בזמן שהמנוע ממשיך לפעול אני מבינה שכאן נגמרת הילדות, בקמפינג הזה בדרום צרפת, ושוב אינני מצליחה לדמיין דבר מעבר לו.

תכנים דומים

פנים אל פנים – אמהות, אלימות ועיר מקלט

[שיח גלריה בתערוכה "פנים אל פנים" של צביקה לחמן]
שישי | 16.2.24 | 11:00, המשכן לאמנות עין חרוד. 
בשיח הגלריה נדבר על רוך וקושי, "אגדה והלכה" ומתח בין חידת היצירה הפותחת לבין החוק החורץ דין למוות וחיים, כפי שמשתקפים מיצירותיו של לחמן.
המפגש יהיה בעל אופי נסיוני, בהשראת התלמוד, פתוח לשיחה בעל פה ביני ובין (הפסלים) והקהל. 
את שיח הגלריה תפתח ד"ר גבי מן שתדבר על הרלוונטיות של מצבים שנעים בין ידיעה ללא-ידיעה ושמחלצים זיכרונות של אסונות קודמים מתוך תהומות השכחה.

"בין חיים לחיים"

[שיחה בעקבות ספרה של אסתר אורנר]

שני | 18.3.24 | 19:00 | Palais des Thés דיזנגוף 131 תל אביב בהשתתפות ריטה קוגן ועדי שורק. לפגוש את אסתר זו תמיד הזדמנות לחכמה ולחום, להיות עדה ליכולתה הנדירה לדבר בפיקחון ובהומור על כאבים גדולים מנשוא, לשזור בספרות את פרטי הפרטים של היומיום, ואני מצפה לשיחה הזו במיוחד.

ונציה

"איש אינו יודע כיצד החלה הקטטה המחרידה שקטלה את העיר וגרמה לה לשקוע לפני כחודש. כיצד נפלו מאות אנשים אל תוך התעלות, מתכתשים על הסירות, רומסים גונדוליירים חסונים, דוחסים עקבים, קצה מטרייה, תולשים שיער, בוטשים זה בפני זה, דוחקים ובועטים ומתיזים, נצמדים, מתנשמים. אך אמש עלה מן התהום פנקס רשימות השופך אור חדש על האירועים"
[הסיפור ראה אור בהוצאת תרסט, סדרת הקונטרסים. מוזמנות ומוזמנים לקרוא]

פגיעה מגדרית במלחמה, סופרות וחוקרות קוראות יחד - הזמנה

[הזמנה לאירוע היום – בזום או פיזית – יום ד' 22.11.23 16:00] סופרות וחוקרות, בעקבות פגיעה מגדרית במלחמה.
בין המשתתפות אילנה ברנשטיין, ענבל אשל כהנסקי, זמירה פורן, עדנה שמש. אני אקרא בו את הסיפור "אם ובת ומלחמה" שנכתב לפני כמה שנים ולצערי הפך עכשווי.

אנשים ומלאכים, לקראת כנס "מלאכים בשמי תל אביב - צילום וההוויה הנסתרת"

הנה, האיש עם שתי-עגלות-הקניות-העמוסות-בשקיות-ריקות, עדיין כאן. וזו שתלתה כביסה בשדרות רוטשילד עברה עוד לילה בלא פגע. וזה שצועק ומבקש שקל מיושבי בתי הקפה בכיכר הבימה שב למעגלי צעקותיו.

לא רק בגלל ההקלה שהם ניצלו שוב, אני חשה את תחושת הנס. אלא שהימצאותם מגנה על העיר מפני אלימותה, מגנה על העיר מפני רצונה להיטהר טיהור מסוכן, מגנה על העיר מפני התייפייפות משכיחה, מבעיתה, השוכחת את האנושי בחולשותיו ודוחקת אותו הרחק ממנה.

בכנס המתקרב, חשבתי ללכת מחסרי הבית אל האנשים-מלאכים של מיכל רובנר, אותן פיגורות נטולות פנים "טרשיות" כלשונה של רובנר, שבכל זאת מותירות בנו רושם מיוחד ונוגעות ללב. הן מעלות תהיות ביחס לשייכות ולאנונימיות, להמוניות ולקירבה. אחשוב על צילום ועל כתב, מה מתירה לי ההתבוננות של הכותבת, הלא מצלמת? מה אוסרת על עצמה רובנר המצלמת? ולהפך, למה היא נעתרת?