פה ושם  עדי שורק

ילדים של היום

אני צופה בחשש כיצד בני הופך למסך, למרובע, עיניו מתמזגות עם הסיפורים המתפצלים שנכתבים והופכים לסרטי אנימציה מורכבים מדי, הוא גדל אל תוך מידע שנערם ונערם ואין דרך למיין אין אפילו דרך לטבוע. בבוקר הערתי אותו והחולצה לא עלתה כי הראש כבר אינו גמיש יותר, הוא קרע את החולצה והלך לבית הספר עם תיק גב ממוסך שניתן לראות בו הכל בנגיעת אצבע ולא נורא שהחולצה קרועה. מחר אלך לחנות לקנות את אלו עם הצווארון הרך שהומצא עבור הילדים, צווארון שמתגמש גם מול ראשים שהולכים ונפחסים ומתרבעים ומתדקקים למסכים המשוכללים ביותר.

בבוקר התעורר בני והביט בי בעיניו הסקרניות ובאף שהחלו לעלות בו נמשים והראש היה עגלגל כתמיד ונזכרתי שאני רק בפאניקה ושזה בסדר, שום דבר לא השתנה עד כדי כך.

 

[מתוך טקסט שהוקרא בערב NEW MEDIA במוסררה, 30.8.2012, בית העם, תל אביב]

תכנים דומים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

מרחב כתיבה, קיץ-סתיו 2022

סדנה לפיתוח טקסטים בהתהוות: מסה, ממואר ופרוזה // ימי ד' פעם בשבועיים בזוּם, 19:30-17:30, החל מ-22.6.22 //
עבור כתיבה אנו זקוקים למרחב, שבו ניתן להיפרד מתביעות היומיום וליצור רצף אחר, שבו נקשרת מילה במילה, ונוצר המטווה המיוחד של הטקסט. "מרחב כתיבה" היא מסגרת שנועדה לשם כך – לעודד רצף כתיבה ולעורר מחשבה, להבטיח מקום שקט וקשוב המעניק התייחסות רצינית לטקסט שתבקשו לכתוב, ולמהלכיו.

Shelter Shelter

A poetic exploration of the Tel Aviv University's shelter signs and the Talmudic Cities of Refuge

[Published in The Tel Aviv Review of Books, Winter 2021; Translated by Alex Stein]

אם ובת (ומלחמה)

עגלה נוסעת עמוסה בילדים. האם גם בתי עליה? אנשים רבים מצויים סביב. הצפיפות אילצה אותי לזוז וכשחזרתי כבר לא הייתה... המשכתי ללכת וללכת, לבדי כל כך, איש אינו יכול להצטרף, אין אפילו אפשרות להעלות זאת על הדעת שכן כולם שורדים ונשארו שם בצפיפות, ולקרוא במין ייאוש במתחמים הנטושים, ולהרחיק למקומות שאין סיבה שבתי תהיה דווקא בהם, רק להמשיך לצעוד ולחפש
["המוסך", בעריכת צוות כתב העת]